דפים

יום שישי, 31 בינואר 2014

כיבוד הורים – חוברת "מצגת" צבעונית

כיבוד הורים - חוברת "מצגת" צבעונית   (נא ללחוץ על הקישור..)
הורים, מורים, גננות וילדים יקרים -
ליחצו נא על הקישור (השורה בצבע תכלת) למעלה, לפניכם חוברת-מצגת על כיבוד הורים, עם סיפורים קצרים נלוים – ושאלות חזרה תוך-כדי…
מתאים ביחוד לילדים בכיתה ב', שכבר קוראים.
תהנו ו..תקיימו.

יום שני, 22 ביולי 2013

בל תשחית ונשמרתם- לנפשותיכם

clip_image002

 

clip_image004

הנושא: בל תשחית - ונשמרתם לנפשותיכם (א')

הורים נכבדים, ילדים יקרים. נושא זה של לימודנו חשוב תמיד; אך בפרט עכשיו - בהתקרב חופשת הקיץ - חשוב ללמוד ולשנן את הדברים. לימוד נעים ומועיל!

א. כל מה שה' ברא - יש בו צורך וצריך להשתמש בו לטובה

הקדוש ברוך הוא ברא את העולם. הרבה דברים עשה ה' בעולם. כל דבר שה' ברא - יש בו צורך, אפשר להשתמש בו לדברים טובים. למשל, אם אדם לוקח אבנים שה' ברא בעולם ועושה מהן בית. ובבית הזה יש משפחה, אנשים שמתנהגים יפה אחד אל השני, לומדים תורה - הנה האבנים עוזרות להתנהגות הטובה והנעימה, עוזרות ללימוד התורה; בגללן יש לאדם בית שהוא יכול ללמוד בו תורה בשקט. האבנים מילאו את התפקיד שלהן, שבשבילו ה' עשה אותן.

clip_image006גם אם האדם מסתכל על העולם - הפרחים, העצים, החיות, השמיים - ומרגיש תודה לה': "איזה עולם יפה ונעים עשית" - אז העצים והפרחים, החיות והשמיים עשו "תפקיד" חשוב, בלי שהם ידעו. איזה תפקיד? בזכותם האיש הרגיש תודה לה'. כל מה שה' ברא - יש לו תפקיד, הוא יכול לעזור למשהו.

ב. איסור בל תשחית

לכן צריך להשתדל לא לקלקל סתם דברים שה' ברא. מי שמקלקל דברים שיש מהם הנאה לבני אדם, זה נקרא "בל תשחית". למשל: לכרות עץ מאכל, אסור בגלל "בל תשחית". ולא רק עץ: גם לשבור כלים, לקרוע בגדים סתם כך - אסור.

מתי מותר? כאשר זה לצורך משהו, בשביל לתקן. למשל, מי שקוצץ עץ כדי שלא יזיק לעצים אחרים שעל ידו, שיותר טובים ממנו; או שהוא רוצה לבנות במקום של העץ בַּיִת שֶטוב יותר מהעץ - מותר לעקור אותו בשביל זה.

גם מי שמשחית משהו לצורך מצוה, לא עובר על איסור "בל תשחית". למשל, מי שכתב דף לא כל כך יפה לספר תורה - והוא רוצה לכתוב חדש, יותר יפה - מותר לגנוז (לשים במקום מכובד) את הדף הקודם ולכתוב חדש, אפילו שזה כאילו "השחתה", שהרי כעת לא ישתמשו בכלל בדף הראשון; כי זה לצורך המצוה, שתהיה יפה.

אנחנו רואים כמה צריך להזהר לא לקלקל דברים שה' ברא להנאת בני אדם. היו אנשים צדיקים שנזהרו אפילו בדברים שבני אדם לא משתמשים בהם - לא לקלקל. כל כך הם אהבו את הבריאה של ה', והבינו שכל דבר שה' ברא, יש בו צורך, הוא חשוב.

ג. דומם, צומח, חי; בל תשחית - ושימוש בהם למצוה

clip_image008יש בעולם דברים שנקראים דומם: לא צומחים ולא זזים. למשל אבנים, ברזל. גם הם חשובים ואפשר להשתמש בהם לדברים טובים: מהאבנים בונים בתים, מהברזל - כלים, מכוניות ועוד דברים. אם יעשו מהם כלים או בתים, כבר יהיה אסור לקלקל אותם - "בל תשחית" - ויהיה אפשר לעשות בהם מצוות, כמו שאמרנו: ללמוד בבית תורה, להשתמש בכלים כדי לאכול, שיהיה לנו כח לעשות מעשים טובים; לסוע עם האוטו לדברים חשובים - זה נקרא להשתמש לדברים טובים, למצוות.

clip_image010יש דברים שנקראים צומח: פרחים, עצים. למדנו שעצי פרי גם כן אסור לקלקל, "בל תשחית". וכמובן, גם בעצים ובפרחים אפשר להשתמש למצוות: אפשר להביא לאבא ואמא פרחים ולשמח אותם - כיבוד הורים. אפשר לאכול פירות בסעודת מצוה, בשבתות ובחגים - מצוה. הנה גם את הפירות צריך להיזהר שלא לקלקל סתם, ואפשר להשתמש בהם לדברים טובים.

אחרי הדומם והצומח יש משהו שיכול לא רק לגדול (כמו צמחים) אלא גם לזוז: החי. בעלי חיים יכולים גם לזוז.

בהמה שמשמשת את האדם, למשל: פרה, שהוא חולב אותה - צריך לא להזיק לה, "בל תשחית" [חיות גם אסור סתם לצעֵר בגלל שזה "צער בעלי חיים"]. גם בבהמות אפשר להשתמש לטובה. חלב אפשר לתת למי שצריך, מותר גם לשחוט בהמה כשרה ולהשתמש בבשר שלה בשביל האדם. מי שאוכל בשר כדי שיהיה לו כח לעשות מעשים טובים - זה מעשה טוב. בשבת מצוה לאכול בשר.

היום חורשים בטרקטור - פעם היו חורשים עם סוס שמחברים לו מחרשה. מי שהשתמש בסוס כדי לחרוש ולזרוע באדמת ארץ ישראל - קיים מצוה: מצוות "יישוב ארץ ישראל", מצוה לזרוע בארץ ישראל.

ד. האדם, אדם מישראל, איסור להזיק ולהכות

clip_image012אבל יותר חשוב מהדומם, מהצומח מהחי - מה הוא? נכון, האדם. האדם הוא "נזר הבריאה", כאילו הכתר של כל מה שה' ברא. ועוד יותר חשוב - אדם מישראל. כתוב: "בנים אתם לה' אלוקיכם". כמה יקר כל בן של ה', לכן בוודאי ובוודאי שצריך להיזהר שלא להזיק לאדם, ואפילו לעצמו. אסור להכות מישהו, ובוודאי אסור לעשות לו פצע. אפילו אם מישהו רוצה להזיק לעצמו, לפצוע את עצמו חס ושלום, אסור לו. הגוף הוא לא שלו, הוא מתנה יקרה מה'. רק אם זה לצורך רפואה-מצוה, למשל זריקה בשביל לרפא אותו - מותר.

אסור לקלקל סתם דברים שה' עשה להנאת בני אדם - ועוד יותר אסור "לקלקל" את האדם בעצמו, להזיק לו. וכמו שאדם יכול להשתמש בדברים שה' ברא, בשביל מצוה (בדומם, בצומח, בחי - כמו שלמדנו) - בוודאי בגוף שלו עצמו הוא צריך להשתמש לעשות מעשים טובים, למצוות; כמו שכבר למדנו (כשדיברנו על נושא "קיום מצוות") - לרוץ למצוה, לתת צדקה עם הידיים, לדבר בפה דברי תורה ודיבורים טובים; ועוד.

 

חידות חזרה

1. מה זה איסור "בל תשחית"?

2. תן דוגמאות לאיסור השחתה של דברים מהדומם, מהצומח ומהחי (בעלי החיים).

3. למי הכי צריך להיזהר שלא להזיק (יותר מאשר לדומם, לצומח ולחי)?

 

 

בל תשחית - ונשמרתם לנפשותיכם (המשך-ב')

למדנו על כך שלכל דבר שה' ברא בעולם יש תפקיד. אמרנו שאסור לקלקל סתם דברים שמשמשים להנאת האדם; בין אם הם מהדומם (למשל: כלים), בין מהצומח (עצי פרי), ובין מהחי (חיות שעומדות לשימוש האדם). זה נקרא איסור "בל תשחית".

אפשר, וטוב, להשתמש בהם בשביל דברים טובים, בשביל מצוות. הכי צריך להיזהר שלא להזיק לאדם - וכמובן, האדם צריך להשתדל להשתמש בגוף שלו בשביל לעשות מעשים טובים, לעשות מצוות.

נמשיך כעת, בעזרת ה' ללמוד על הנושא של שמירת האדם על גופו ונפשו, ואיך להשתמש לטובה בדברים שה' עשה, בלי להסתכן (אולי על חלק מהדברים שנלמד תתפלאו: מה, זה דברי תורה? אבל בהחלט כן: כל הדברים שעוסקים ב"איך לשמור על עצמנו" הם פרטים ודוגמאות של מצוַת "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם").

ה. ונשמרתם לנפשותיכם

האדם צריך לשמור על עצמו שלא יינזק; וגם לשים לב לאנשים אחרים. זה נקרא "ונשמרתם מאד לנפשותיכם". כמה יְקָרה כל נפש מישראל, כמה יקר כל אדם מישראל.

אתם יודעים שלפעמים יש, חס ושלום, מישהו חולה, ילד או מבוגר, וצריך לטפל בו בחוץ לארץ. אז מטיסים אותו במיוחד במטוס, שולחים אנשים עם מכשירים של רפואה ללוות אותו, בחו"ל הוא עובר טיפול יקר; משלמים המון כסף. העיקר להציל אותו.

אנחנו, שאנחנו ברוך ה' בריאים ושלמים - צריכים להיזהר מאוד מאוד שלא יקרה נזק, או סכנה, לנו או לחברים שלנו, או לאנשים אחרים. יותר ממה שאנחנו שומרים על המשחק הכי יקר שלנו, אנחנו צריכים לשמור על... עצמנו.

clip_image014למשל, צריך להיזהר מאוד כשעוברים את הכביש. מי שיודע היטב איך עוברים כביש, נזהר, והוא כבר גדול - זה לא מסוכן בשבילו. אבל מי שעוד לא כל כך יודע, צריך לחצות עם אדם מבוגר. וגם מי שכבר מספיק גדול: צריך להסתכל היטב היטב לשני הצדדים ורק אם רואים שאין שום מכונית מתקרבת, אפילו מרחוק, אפשר לחצות בזריזות. לא חוצים את הכביש בין שתי מכוניות שֶחונות ליד המדרכה - אולי מגיע אוטו ואנחנו לא רואים אותו וגם הוא לא רואה אותנו, כי אנחנו יוצאים מִבין שתי מכוניות שבצד הכביש...

לא הולכים עם כדור על יד הכביש. הכדור יכול ליפול ובלי לשים לב רצים, חס ושלום, לכביש. זה מסוכן! גם אם עף לנו כדור לכביש לא רצים להביא אותו. יותר טוב שהכדור ילך לאיבוד מאשר שיקרה לנו בעצמנו, חס ושלום, אסון. אפשר לבקש מאדם מבוגר שיסתכל היטב, ואם אין אוטו - יביא לנו.

לא רק בכביש צריך להיזהר, גם בבית. יש חלונות בבית; כמה נחמד שיש לנו אור מהשמש שה' ברא לנו. אבל אם אין סורגים, צריך להיזהר שלא להתכופף מהחלון או מהמרפסת, שלא ניפול בטעות ח"ו.

בבית יש לפעמים כלי עבודה: פטיש, מסמרים, מקדחה. ה' עשה חומרים בעולם ונתן לבני האדם שֵכל לעשות מהם מכשירים שיעזרו להם. אפשר להשתמש במכשירים האלה לדברים מועילים: לבנות שולחן, כסאות, לתקן. אפילו למצוות הם יכולים לעזור.

אבל צריך להיזהר שלא יהיה מזה עבירה ואסון. מי שמשתמש במכשירים שלא בזהירות עובר עבירה, "ונשמרתם מאד לנפשותיכם" - והוא מְסַכֵּן את עצמו. במכשירי עבודה חשמליים - משתמשים רק מבוגרים. במכשירים אחרים - צריך לשאול את המבוגרים איך להשתמש, ולהשתמש בהם בזהירות. מכשירים מסוכנים, למשל מסור שחותך - צריך להשתמש רק כשגדלים יותר, ונשמרתם לנפשותיכם.

גם במטבח יש דברים מועילים, להכין ארוחות טעימות וטובות. אבל צריך לשים לב שהשמחה לא תהפך לצער: למשל, להיזהר לא לקחת סכינים חדים. אם צריך להחזיק סכין, מחזיקים אותו כלפי מטה שלא יסכן אותנו ולא יסכן אחרים.

לא להכניס דברים לשקע של החשמל - זו סכנת נפשות! את החשמל ה' עשה שנוכל להשתמש בו להמון דברים טובים: להפעיל מכונות, להפעיל את המערבל, המיקסר, שאמא עושה איתו בצק לעוגות, להדליק אור. אבל מי שנוגע בחוטי חשמל לא מכוסים או בשקע, בידיים או עם מסמרים או ברזל אחר, זה יכול להיות מאוד כואב, אפילו אפשר ח"ו למות מזה. צריך להיזהר: "ונשמרתם מאד לנפשותיכם".

clip_image016עוד מעט חופשה. מי שהולך לים או לבריכה צריך לשים לב מאוד מאוד להתרחץ רק איפה שיש מציל. אם הוא לא יודע לשחות, לא ללכת למקום של מים עמוקים. רק איפה שהוא יכול לעמוד בקלות. אפילו אם חברים אומרים לו: "בוא, בוא" - לא ישמע להם. החיים שלו יותר חשובים. המצוה של ה' - "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" - חשובה יותר.

לפעמים מדליקים אש. צריך לראות שיש שם אדם מבוגר, שלא מדליקים את האש על יד שדה או על יד מקומות שיכולים להשרף. גם הילדים בעצמם צריכים לא להתקרב לאש יותר מדי. האש זה דבר טוב שה' ברא - אפשר לבשל איתה, להתחמם; אך צריך להיזהר שלא תשמש, חס ושלום, לרעה, לשרוף ולהזיק.

בבית יש לפעמים כל מיני בקבוקים, לפעמים גם תרופות. אסור להכניס לפֶּה שום דבר שלא יודעים מה הוא. יש בבית חומרים לניקוי, שמי שמכניס מהם לַפֶּה - זה שורף וכואב מאוד מאוד ועושה לו נזק גדול בתוך הבטן. בקבוקים כאלה צריכים להיות סגורים היטב ובמקום שילדים לא יכולים להגיע.

צריך להיזהר לא לטפס גבוה במקום שאפשר ליפול. יש ילדים שחושבים שהם עושים מעשה גבורה או חכמה כך - עד שבסוף ח"ו מישהו נופל. הוא יכול להיות ח"ו משותק מזה, שלא יוכל לזוז, או סתם עלול לכאוב לו מאוד, ואז הוא רואה שזו לא כל כך חכמה. יותר טוב לחשוב על זה מראש.

יש כל כך הרבה דברים שאפשר להשתמש בהם לטובה, אפילו למצוה; ואפשר גם, חלילה, להינזק מהם - שאי אפשר להזכיר את כולם. פשוט, צריך לשים לב היטב לכל דבר שעושים - האם אין בזה שום חשש סכנה? האם לא עלול להיגרם מזה נזק? אם כן - לא לעשות אותו בשום אופן, ונשמרתם מאוד לנפשותיכם. אם הכל בסדר - בשמחה.

ו. שמירת הנפש, הנשמה, בנוסף לגוף

clip_image018וכמובן, כמו ששומרים על הגוף - צריך לשמור על הנפש, על הנשמה. להשתדל לא להסתכל על דברים רעים, לא לשמוע דברים רעים, לא לשמוע ולקרוא סיפורים לא יפים, לא לדבר דיבורים לא יפים, ולא להזיק - לא לעשות מעשים רעים. אלא להיפך - להשתמש בעיניים לראות דברים טובים ולהתפעל מהעולם היפה והטוב שה' עשה; לשמוע באזניים דיבורים טובים וכמה שיותר דברי תורה וסיפורים טובים. ברגליים ובידיים - לרוץ למעשים טובים, לעשות מעשים טובים. כך נהיה שמוּרים וטהורים, בגוף ובנפש, בנשמה - כמו שמתאים לעם של ה', "בנים אתם לה' אלוקיכם".

הורים יקרים. כדאי לשים לב בדיבור על פרטי נושא זה, שלא "להפחיד" את הילד מצד אחד, ושיראה את החיוב והטוב שבעולם - ועם זה להבהיר חד משמעית את הצורך בזהירות מדברים מסוכנים.

יום ראשון, 16 ביוני 2013

ודיברתם אל הסלע

"זאת חוקת התורה...".
אומרים חז"ל (מדרש רבה), חוקה חקקתי גזירה גזרתי, אי אתה רשאי לעבור על גזרתי.

על מה נאמר דבר זה? על פרה אדומה, שמטהרת את הטמאים (טמא מת) ומטמאת את הטהורים (הכהן המטפל בהכנתה ושריפתה). חוקה.

ובאותה פרשה – לכאורה לכיוון ההפוך: ה' אומר למשה: "ודיברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו והוצאת להם מים מן הסלע". ההיפך מ"חוקה" – דיבור, אמירה, אפילו אל הסלע.

אבל, נראה שגם כאן יש חוקה: מהות הדיבור היא אכן הסברה, שכנוע, ריצוי. אבל לדבר אל הסלע?!
אלא, כשם שסוד פנימי נסתר במצוות פרה אדומה, שהוא מעבר לחילוק הנראה לעינינו, ולכן יכולה לטהר את זה ולטמא את זה, באשר שורשה נעלם מאיתנו, גבוה יותר; כך גם הדיבור – כשהוא בא עפ"י מצוות ה', הרי הוא בסוד האמונה, וגם אל סלע ניתן לדבר, כי בתוך כל הבריאה מסתתרים חיים נעלמים, "ואתה מחיה את כולם".

ואם כך בנוגע אל הסלע – כל שכן אדם מישראל, שהתורה העידה עליו: בנים אתם לה' אלוקיכם. וזכרתי להם ברית ראשונים. והייתם לי סגולה. סגולה פנימית גנוזה גם מאחורי "סלע".

לעיתים נראה להורים שנתקלים בקיר אטום..
חוצפה, עיקשות בסיגנון לא שייך ולא ראוי.
גם הורים הם בני אדם, לפעמים מתרגזים, נפגעים, על אף שככלל טוב לשמור על שלוה, לפחות מבפנים.
במקרים מסויימים, אפילו יש ערך לכך שהבן נתקל ב"מראה" טבעית על התנהגות שלילית. יש בכך איזשהו פידבק שמסמן איך זה מורגש מצד הסביבה.
אבל בסופו-של-דבר, לא מהתנצחות ייבנה החינוך. אכן, נכון שלעיתים גערה קצרה "מנערת" ומחזירה אל-עצמו. כך גם תמיהה, ועוד יותר – אמירה עדינה.
אבל לפעמים – סלע..
התפרצות. ניסית להעיר, להגיב – ועוד יותר.  שהרי כעת זה כבר גם ה"אני"..

ודיברתם אל הסלע..
לאו דווקא מיד. אדרבה, אולי להמתין קצת. שיירגעו הרוחות [ויש שלבים, שצריך "להמתין הרבה". "גיל" כזה, בילבול.. יעבור. הכל בשיקול הדעת].
ואז אפשר להגיע ע"י "כביש עוקף". פתיחה בנקודה טובה שיש בו, שמדגישים אותה קודם. סגנון אחר. דיבור ברצינות מתוך אמון שהוא מבין-ענין. חיוך. הבהרה שמנתקים בין האישיות לבין הבעיה שעליה מדובר. כשאדם יודע שלא "אישיותו" מותקפת, אלא מעירים על נקודה שצריכה שיפור, ואדרבה – מתוך אמון באישיותו, הוא נכון יותר לשמוע.

לפעמים איזושהי "הפתעה" שמשנה אוירה.

הצד השווה – ניסיון להגיע אל נקודת האישיות, הנקודה החיובית. לדבר אל ה"אדם", האישיות. מזוית מחודשת. מתוך בניה מחדש של אהבת-אמת אל הפנימיות הזאת ואמון בה. לזוז מההתנגשות-החזיתית – לעיתים, בלית-ברירה, אחרי שכבר נעשה "שלב הבלימה" הראשוני, שהבהיר שהיתה חציית גבול מופרזת – ולמצוא דרך אחרת. לנוח – ולהגיע "מחדש" אל הנער. לדבר. גם נכונות להקשיב כשצריך.

אכן, בדרך כלל, הכי טוב לדבר מלכתחילה, בנחת, להסביר. לפעמים, זה לא בדיוק ניתן, צריך המחשה, קצת "פידבק" כלפי צורת-דיבור שהפכה להרגל ואינה חשה בהסברה וכדומה. אבל המטרה – להגיע בסופו-של-דבר אל הפְנים, לדבר. יתכן שאחר-כך עוד יהיה צורך בהרגל, בחזרות על אותו היסוד, תרגולים באופנים שונים.

אבל הבסיס – להאמין. "ודיברתם אל הסלע... והוצאת להם מים מן הסלע".


יום שלישי, 1 בינואר 2013

דְּבָרִים שֶׁהָיָה הָרַב צְבִי יְהוּדָה הַכֹּהֵן קוּק זַצַ"ל, מַדְגִּישׁ:


הַקְּדֻשָּׁה שֶׁל עַם יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא זָזָה מִמֶּנּוּ. וַאֲפִלּוּ בַּזְּמַנִּים שֶׁעַם יִשְׂרָאֵל אֵינוֹ מִתְנַהֵג כָּרָאוּי, הַקְּדֻשָּׁה וְהַטּוֹב שֶׁלּוֹ קַיָּמִים בִּפְנִים.

וּמִזֶּה נִמְשֶׁכֶת גַּם הַקְּדֻשָּׁה שֶׁל כָּל אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל. הַטּוֹב שֶׁיֵּשׁ בְּעֹמֶק הַלֵּב שֶׁלּוֹ.
כְּשֶׁאָדָם נֹהַג כְּהוֹגֵן -  בְּמִדּוֹת טוֹבוֹת, וְעַפִּ"י הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת שֶׂה' נָתַן לְעַם יִשְׂרָאֵל – אָז הַקְּדֻשָּׁה הַזֹּאת, הַטּוֹב הַזֶּה, מִתְגַּלֶּה בּוֹ. אֲבָל אֲפִלּוּ כְּשֶׁלְּצַעֲרֵנוּ לֹא כָּךְ – הַקְּדֻשָּׁה קַיֶּמֶת בְּעֹמֶק הַלֵּב שֶׁלּוֹ. וְלָכֵן תָּמִיד יֵשׁ לוֹ גַם סִכּוּי לְהִתְעוֹרֵר, מִתּוֹךְ מָה שֶׁיֵּשׁ בְּעֹמֶק הַלֵּב שֶׁלּוֹ – וְלַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה. לִהְיוֹת טוֹב לֹא רַק בַּלֵּב – אוֹמֵר אֶלָּא גַּם בְּאֹפֶן גָּלוּי.

וּמִזֶּה בָּאָה אַהֲבַת יִשְׂרָאֵל – גַּם לְכָל עַם יִשְׂרָאֵל בְּיַחַד וְגַם לְכָל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל. וְיָכֹל לִהְיוֹת מִישֶׁהוּ מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁמַּמָּשׁ לֹא מְקַבְּלִים בְּשׁוּם אֹפֶן אֶת מַעֲשָׂיו הֲלֹא-טוֹבִים, אֲבָל יֵשׁ בְּתוֹכוֹ טוֹב נִסְתָּר.
זֶה לֹא שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהִתְוַכֵּחַ, וְגַם לְהוֹכִיחַ מִי שֶׁאֵינוֹ מִתְנַהֵג כְּרָאוּי; אֲבָל לִזְכֹּר שֶׁמְּדֻבָּר בְּאָדָם מִיִּשְׂרָאֵל, לְהַאֲמִין בַּטּוֹב שֶׁיֵּשׁ בְּתוֹכוֹ, לֶאֱהֹב אֵת הַטּוֹב הַזֶּה. לָדַעַת גַּם שֶׁיְּכוֹלוֹת לִהְיוֹת מֵחֲלוּקוֹת "לְשֵׁם שָׁמַיִם", מִתְכַּוְּנִים לְטוֹבָה וּלְכָל אֶחָד יֵשׁ דֵּעָה אַחֶרֶת מָה טוֹב. וַעֲדַיִן זֶה לֹא עוֹשֶׂה אֶת מִי שֶׁחוֹשֵׁב אַחֶרֶת לְ"רָשָׁע"" דַּוְקָא.

וּכְמוֹ שֶׁמִּסְתַּכְּלִים עַל כָּל עַם יִשְׂרָאֵל בְּתוֹר בְּרִיאָה אַחַת שֶׁל ה', שֶׁיֵּשׁ בָּהּ קְדֻשָּׁה, כָּךְ ה' עָשָׂה אֶת הָעָם הַזֶּה –
כָּךְ גַּם אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, הִיא אֶרֶץ קְדוֹשָׁה, יֵשׁ בָּהּ קְדֻשָּׁה מְיֻחֶדֶת, כֻּלָּהּ כְּאֶחָד. כָּךְ ה' בָּרָא אוֹתָהּ, אֶרֶץ הַקֹּדֶשׁ. גַּם אִם מִבַּחוּץ נִדְמֶה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ אוֹתָן דְּבָרִים כְּמוֹ בְּחוּץ-לָאָרֶץ, אֲדָמָה, עֵצִים, פְּרָחִים...
וּכְמוֹ שֶׁאֲנַחנוּ לֹא מִתְיַאֲשִׁים וְלא מְוַתְּרִים עַל אַף אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל, כִּי הוּא חֵלֶק מֵעַם יִשְׂרָאֵל -
כָּךְ אֲנַחְנוּ לֹא מְוַתְּרִים וְלֹא מִתְיָאֲשִׁים – וְאֵין לָנוּ בִּכְלָל "רְשׁוּת" לְוַתֵּר – עַל אַף חֵלֶק מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁכֻּלָּהּ אֶרֶץ ה', אֶרֶץ קְדוֹשָׁה. אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נִקְרֵאת "אֶרֶץ הַחַיִּים". חַיִּים זֶה דָּבָר שָׁלֵם. אֵין "חֲצִי חַיִּים".. כָּךְ גַּם כֻּלָּהּ דָּבָר אֶחָד וְאִי אֶפְשָׁר "לַחֲתֹך" אוֹתָהּ חֲלִילָה. וַאֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים אֶת אַרְצֵנוּ, אֶרֶץ הַקֹּדֶשׁ, אֶרֶץ ה'. הָאָרֶץ שֶׁבָּהּ דַּוְקָא מַתְאִים לִרְאוֹת שֶׁעַם יִשְׂרָאֵל הוּא עַם אֶחָד. דַּוְקָא בָּאֲוִיר שֶׁלָּהּ מַתְאִים יוֹתֵר שֶׁיִּתְגַּלֶּה הַטּוֹב שֶׁבְּעַם יִשְׂרָאֵל, תִּתְפַּתֵּחַ הַתּוֹרָה וְהַלִּמּוּד שֶׁלָּהּ. "אֲוִירָא דְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל (הָאֲוִיר שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל) – מַחְכִּים"

וְכָךְ גַּם הַתּוֹרָה. חֲכָמֵינוּ אוֹמְרִים עַל הַפָּסוּק, "תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ" – "כְּשֶׁהִיא תְּמִימָה, הִיא מִשִּׁיבַת נָפֶשׁ".
כְּשֶׁמִּסְתַּכְּלִים עַל כָּל הַתּוֹרָה כְּדִבּוּר אֶחָד שֶׁל ה', שָׁלֵם, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֲלָקִים שׁוֹנִים שֶׁמְּגַלִּים כֻּלָּם בְּיַחַד אֶת טּוּבוֹ שֶׁל ה' – אָז הַתּוֹרָה הִיא "מְשִׁיבַת נֶפֶשׁ", מְשַׂמַּחַת. רוֹאִים בְּכָל פְּרָט חֵלֶק אֶחָד, גָּוֶן אֶחָד, מִתּוֹךְ כָּל הַשָּׁלֵם. לֹא "חוֹתְכִים" וְלֹא "בּוֹרְרִים" כְּאִלּוּ כָּל מִצְוָה לְחוּד.. זֶה יוֹתֵר מוֹצֵא חֵן וְזֶה פָּחוֹת... חָס וְשָׁלוֹם. הַתּוֹרָה בָּאָה מֵה' אֵלֵינוּ. כֻּלָּהּ. וְגַם תּוֹרָה שֶׁבְּעַל-פֶּה, מָה שֶׁעָבַר מִדּוֹר לְדוֹר וּמָה שֶׁחֲכָמִים חִדְּשׁוּ לְפִי הַכְּלָלִים שֶׁל הַתּוֹרָה, לְפִי הַכֹּחַ שֶׁה' נָתַן לָהֶם בְּתוֹר חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל, הַכֹּל חֵלֶק מֵהַתּוֹרָה. וַאֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים אֶת כָּל הַתּוֹרָה, וְכָל חֵלֶק מִמֶּנָּה. "הֵם חַיֵּינוּ" – כָּךְ מַתְאִים לָנוּ לִחְיוֹת. לְפִי הַתּוֹרָה מִתְגַּלֶּה הָאֹפִי הַמְּיֻחָד שֶׁל עַם יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁה' עָשָׂה אוֹתוֹ.
אֱמוּנָה בִּקְדֻשַׁת עַם יִשְׂרָאֵל הָאֶחָד, אַרְצוֹ הָאַחַת, וְתוֹרָתוֹ הָאַחַת. בְּיַחַד.

וְהַכֹּל – מִתּוֹךְ אֱמוּנָה בַּה', "אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים וְנָתַן לָנוּ אֶת תּוֹרָתוֹ", כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים בְּבִרְכַת-הַתּוֹרָה. מִתּוֹךְ שֶׁבָּחַר בְּנוֹ לִהְיוֹת הָעָם שֶׁלּוֹ, כְּלוֹמַר: עָשָׂה אוֹתָנוּ עַם מְיֻחָד, עִם לֵב מְיֻחָד, אֹפִי מְיֻחָד – נָתַן לָנוּ אֶת הַתּוֹרָה שֶמוֹרָה לָנוּ אֵיךְ לְגַלּוֹת אֶת הָאֹפִי הַמְּיֻחָד הַזֶּה בַּחַיִּים שֶׁלָּנוּ. בִּפְנִים – הַתּוֹרָה וַאֲנַחְנוּ זֶה מַמָּשׁ אוֹתוֹ דָּבָר. זֶה הָאֹפִי שֶׁלָּנוּ, הַנְּשָׁמָה שֶׁלָּנוּ, מֵה' שֶׁמֵּחַיֶּה אוֹתָנוּ.

וְלָכֵן אֲנַחְנוּ גַּם צְרִיכִים לָשִׂים לֵב לִהְיוֹת בַּעֲלֵי מִדּוֹת טוֹבוֹת. תְּכוּנוֹת טוֹבוֹת – "יִשְׂרָאֵל רַחֲמָנִים, בַּיְשָׁנִים, גּוֹמְלֵי חַסָדִים", כְּמוֹ שֶׁמַּתְאִים לָנוּ, כְּמוֹ שֶׁמַּתְאִים לַלֵּב הַטּוֹב שֶׁה' נָתַן בְּתוֹכֵנוּ.
מִדּוֹת טוֹבוֹת בַּלֵּב שֶׁלָּנוּ, הִתְנַהֲגוּת טוֹבָה – וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, קִיּוּם מִצְווֹת ה'. בֵּין אָדָם לְמָקוֹם – לַה' – וּבֵין אָדָם לַחֲבֵרוֹ. הַכֹּל בְּיַחַד זֶה אֲנַחְנוּ.

וֶאֱמוּנָה גְּדוֹלָה גַּם בְּהַנְהָגַת ה', אֶת כְּלַל הָעָם כֻּלּוֹ וְאֶת כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִמֶּנּוּ.
וּמִזֶּה בָּאָה הָאֱמוּנָה בְּכָךְ שֶׁזֶּה שֶׁעַם יִשְׂרָאֵל חוֹזֵר לָאָרֶץ בַּדּוֹרוֹת הָאַחֲרוֹנִים – אַחֲרֵי 2000 שְׁנוֹת גָּלוּת – זוֹ הַשְׁגָּחָה מֻפְלָאָה מָה'. "הַחְלָטָה" שֶׁל ה' עַל סִיּוּם הַגָּלוּת.
וּמִתּוֹךְ כָּךְ – הַשִּׂמְחָה הָעֲצוּמָה בְּ"שִׁיבַת צִיּוֹן", בַּחֲזָרָה שֶׁל עַם ה' הַקָּדוֹשׁ, לְאַרְצוֹ הַקְּדוֹשָׁה, שֶׁבָּהּ גַּם תִּפְרַח וְתִתְקַיֵּם וּתְּשַׂמַּח הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה שֶׁה' נָתַן לוֹ – וְשֶׁדַּוְקָא כָּאן הוּא הַמָּקוֹם הַמַּתְאִים לְלִמּוּדָהּ וּלְקִיּוּמָהּ בֶּאֱמֶת.

וְלָכֵן, הָיָה הָרַב צְבִי יְהוּדָה זַצַ"ל שָׂמֵחַ בְּשִׂמְחָה עֲצוּמָה בְּ"יוֹם הָעַצְמָאוּת". הַיּוֹם שֶׁבּוֹ חֲזָרָה שְׁלִיטַתֵּנוּ עַל אַרְצֵנוּ. הַהִתְחַבְּרוּת מֵחָדָשׁ שֶׁל קְדֻשַׁת עַם יִשְׂרָאֵל, עִם קְדֻשַׁת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, עַ"י כָּךְ שֶׁאֲנַחְנוּ שׁוֹלְטִים בְּאַרְצֵנוּ, לֹא הַגּוֹיִים. הַתְחָלָה שֶׁל גְּאֻלַּת עַם יִשְׂרָאֵל, וְאוּלַי יוֹתֵר מֵ"הַתְחָלָה" בִּלְבַד.
ואעפ"י שֶׁעֲדַיִן יֵשׁ הַרְבֵּה מָה לְשַׁפֵּר, גַּם בִּשְׁלִיטָה עַל כָּל הָאֶרֶץ וְלֹא רַק עַל חֶלְקָהּ, גַּם בְּחַיִּים עַפִּ"י הַתּוֹרָה בְּתוֹכָהּ, כְּמוֹ שֶׁמַּתְאִים לָנוּ, גַּם בְּקִבּוּץ כָּל עַם יִשְׂרָאֵל לָאָרֶץ; אֲבָל בְּכָל זֹאת, זֶה כְּבָר הִתְחִיל, בּ"ה. וְכַמָּה שֶׁיּוֹתֵר מַאֲמִינִים בַּטּוֹב שֶׂה' עוֹשֶׂה, בְּכָךְ שֶׁהוּא מַחֲזִיר אֶת עַם יִשְׂרָאֵל וְאֶת הַקְּדֻשָּׁה לָאָרֶץ, וּשְׂמֵחִים בּוֹ, וּמַאֲמִינִים בַּטּוֹב שֶׁיֵּשׁ בְּעַם יִשְׂרָאֵל וּבְאַרְצוֹ, וּמִשְׁתַּדְּלִים לְקָרֵב לַתּוֹרָה – כָּךְ גַּם רוֹאִים יוֹתֵר כַּמָּה שֶׁה' עוֹזֵר. "בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן – הָיִינוּ כְּחוֹלְמִים".

וְלָכֵן, גַּם הַמִּלְחָמוֹת שֶׁלָּנוּ – לִכְבֹּשׁ אֶת הָאָרֶץ וּלְהָגֵן עָלֶיהָ – הֵן מִלְחֲמוֹת מִצְוָה. כָּל זְמַן שֶׁעֲדַיִן צְרִיכִים לְכָךְ. וּכְלֵי הַנֶּשֶׁק שֶׁלָּנוּ, שֶׁלֹּא מְשַׁמְּשִׁים סְתָם לְ"אַכְזָרִיּוּת" חֲלִילָה, כְּמוֹ אֵצֶל חֵלֶק מֵהַגּוֹיִים, אֶלָּא לְחִזּוּק הִשְׁלִיטָה בָּאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה וּלְהָגֵן עַל עַם ה' – הֵם "מַכְשִׁירֵי מִצְוָה". אִתָּם מְקַיְּמִים אֶת הַמִּצְווֹת הַגְּדוֹלוֹת שֶׁל כִּבּוּשׁ הָאָרֶץ, הֲגַנָּתָהּ, הֲגַנַּת עַם יִשְׂרָאֵל.
וְכָךְ גַּם בַּחַקְלָאוּת שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְגַם בְּכָל דָּבָר שֶׁמְּחַזֵּק וּמְשַׁכְלֵל אֶת יְשִׁיבָתֵנוּ בָּאָרֶץ – בַּתַּעֲשִׂיָּה, בַּמַּדָּע וְכו' – הַכֹּל חֵלֶק מִיִּשּׁוּב הָאָרֶץ, שֶׁעַם יִשְׂרָאֵל יוּכַל לִחְיוֹת חָזָק וּבָרִיא בְּאַרְצוֹ. וְלִחְיוֹת לְפִי הָאֹפִי הַצַּדִּיק שֶׁלּוֹ.

וְהַגְדָּלַת לִמּוּד הַתּוֹרָה בָּאָרֶץ, בָּרֹאשׁ. מִמֶּנּוּ לוֹקְחִים אֶת כָּל הַכִּוּוּן וְהַכֹּחַ לִגְאֻלָּתוֹ שֶׁל עַם יִשְׂרָאֵל וּלְהַדְרָכָתוֹ לְפִי רְצוֹן ה', שֶׁגּוֹאֵל אֵת הָעָם שֶׁלּוֹ בְּאַהֲבָה רַבָּה, לְעֵינֵי כָּל הַגּוֹיִים. וְגַם הֵם עֲתִידִים לִלְמֹד מֵעַם יִשְׂרָאֵל. כָּךְ גְּאֻלַּת עַם יִשְׂרָאֵל, תַּשְׁפִּיעַ עַל כָּל הָעוֹלָם, לִהְיוֹת טוֹבִים יוֹתֵר, מַתְאִימִים יוֹתֵר לִרְצוֹן ה'. וְעַם יִשְׂרָאֵל בְּתוֹכָם – כְּמוֹ לֵב בַּגּוּף.

"שְׁנֵי הָאַלֶפִ'ים", הָיָה אוֹמֵר הָרַב צְבִי יְהוּדָה הַכֹּהֵן קוּק זַצַ"ל: אֱמוּנָה וְאָהֲבָה. גַּם בְּיַחַס לַה', גַּם בְּיַחַס לְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ, לִקְדוּשָׁתוֹ, וּלְכָל אָדָם מִמֶּנּוּ; גַּם בְּיַחַס לַתּוֹרָה כֻּלָּהּ וּלְכָל אוֹת וּמִצְוָה מִמֶּנָּה; גַּם בְּיַחַס לְאֶרֶץ כֻּלָּהּ וּלְכָל רֶגֶב וְחֵלֶק מִמֶּנָּה.
"וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל – גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ"

יום שלישי, 4 בדצמבר 2012

לִכְבוֹד חֲנוּכָּה - לְהוֹרִים וִילָדִים


לִכְבוֹד הַחֲנֻכָּה הַקָּרֵב וּבָא - נַעֲסֹק בעז"ה בְּעִנְיָנַי חֲנֻכָּה.

בִּזְמַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הַשֵּׁנִי (כְּ - 200 שָׁנָה לִפְנֵי שֶׁנֶּחֱרַב) שָׁלְטוּ בָּאָרֶץ הַיְוָנִים.
הֵם הָיוּ הַהֵיפֶךְ הַגָּמוּר מֵעַם יִשְׂרָאֵל: לָנוּ הֲכִי חָשׁוּב מָה שֶׁבִּפְנִים" - לִהְיוֹת עִם לֵב טוֹב: טוֹבִים, צַדִּיקִים, מְרַחֲמִים אֶחָד עַל הַשֵּׁנִי; מִתּוֹךְ זֶה גַּם עוֹשִׂים מַעֲשִׂים טוֹבִים, מְדַבְּרִים יָפֶה. לָהֶם הָיָה חָשׁוּב מָה שֶׁ"מִּבַּחוּץ" - לְהֵרָאוֹת יָפִים וַחֲזָקִים; לֹא בַּשְּׁבִיל לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּזֶה לְמַטָּרוֹת טוֹבוֹת, לִדְבָרִים טוֹבִים.

אֶצְלֵנוּ מִשְׁתַּמְּשִׁים בַּחֹזֶק, בַּכֹּח, לִדְבָרִים טוֹבִים - לַעֲזֹר, וְעוֹד דְּבָרִים כְּאֵלֶּה. בַּיֹּפִי - אֲנַחְנוּ יְכוֹלִים לְהִשְׁתַּמֵּשׁ לְ"הִדּוּר מִצְוָה"; לַעֲשׂוֹת, לְמָשָׁל, בֵּית כְּנֶסֶת יָפֶה, מְזוּזָה יָפָה. לִפְעָמִים עוֹשִׂים דְּבָרִים יָפִים בִּשְׁבִיל לְשָׂמֵחַ אֶת הָאֲנָשִׁים, שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם נָעִים - וְהַשִּׂמְחָה נוֹתֶנֶת לָהֶם כֹּחַ גַּם לְמַעֲשִׂים טוֹבִים.

לֹא כָּךְ אֵצֶל הַיְוָנִים - אֶצְלָם הַמַּטָּרָה זֶה הַיֹּפִי וְהַכֹּחַ; אֵין מִצְווֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים. הָיוּ לָהֶם גַּם אֱלִילִים. הֵם חָשְׁבוּ שֶׁיֵּשׁ אֱלֹהִים שֶׁל הַיָּם וֶאֱלֹהִים לַשֶּׁמֶשׁ וְעוֹד שְׁטֻיּוֹת כְּאֵלֶּה. אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים שֶׁה' אֶחָד, הוּא עָשָׂה אֶת הַכֹּל.

רָצוּ הַיְוָנִים לְהַכְרִיחַ אֶת הַיְּהוּדִים לְהִתְנַהֵג כְּמוֹתָם. הֵם גַּם רָצוּ לִשְׁלֹּט בָּאָרֶץ שֶׁלָּנוּ, לְהַגִּיד מָה לַעֲשׂוֹת פֹּה. לְצַעֲרֵנוּ הָיוּ יְהוּדִים "מִתְיַוְּנִים" שֶׁהִתְנַהֲגוּ כְּמוֹתָם. אֲבָל הַיְּהוּדִים הַטּוֹבִים לֹא הִסְכִּימוּ שֶׁהַיְּוָנִים יִשְׁלְטוּ פֹּה, גַּם לֹא הִסְכִּימוּ לְהִתְנַהֵג כְּמוֹתָם. הַיְוָנִים גָּזְרוּ (הִכְרִיחוּ) לֹא לִשְׁמֹר שַׁבָּת, לֹא לַעֲשׂוֹת בְּרִית מִילָה, וְעוֹד דְּבָרִים.

מָרְדוּ הַיְּהוּדִים בַּיְּוָנִים הָרְשָׁעִים וְנִלְחֲמוּ בָּהֶם.  מִי הָיוּ בְּרֹאשׁ הַמֶּרֶד? מַתִיתְיַהוּ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וּבָנָיו, הַחֲשְׁמוֹנָאִים. הַיְּהוּדִים הָיוּ מְעַטִּים, וְהַיְוָנִים רַבִּים; הַיְּהוּדִים בְּלִי צָבָא מְאֻמָּן, וְהַיְּוָנִים - עִם צָבָא גְּדוֹל, וּפִילִים. אֲבָל לַיְּהוּדִים הָיְתָה מַטָּרָה חֲשׁוּבָה, קְדוֹשָׁה: הֵם רָצוּ שֶׁאֲנַחְנוּ נִשְׁלֹּט וְנַחְלִיט בָּאָרֶץ, לֹא הַיְוָנִים; וְנִחְיֶה כְּמוֹ שֶׁמַּתְאִים לָנוּ, לְעַם יִשְׂרָאֵל - טוֹבִים, צַדִּיקִים, מְרַחֲמִים, זוֹכְרִים שֶׁה' בָּרָא אֶת הָעוֹלָם וְלֹא עוֹבְדִים לֶאֱלִילִים.

עָזַר ה' לַיְּהוּדִים וְהֵם נִצְּחוּ אֶת הַיְּוָנִים. הַמְּעַטִּים הַצַּדִּיקִים נִצְּחוּ אֶת הָרַבִּים הָרְשָׁעִים.

הַיְוָנִים טִמְּאוּ אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הַמָּקוֹם הֲכִי קָדוֹשׁ לְעַם יִשְׂרָאֵל; שָׂמוּ חֲזִיר עַל הַמִּזְבֵּחַ, אוֹי וַאֲבוֹי! כְּשֶׁנִּצְּחוּ הַחֲשְׁמוֹנָאִים - בָּאוּ לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ, רָאוּ מָה קוֹרֶה שֵׁם וְהִצְטַעֲרוּ מְאֹד. הֲרֵי לְשָׁם רָצוּ לְהַגִּיעַ. בֵּית הַמִּקְדָּשׁ זֶה כְּמוֹ הַלֵּב שֶׁל עַם יִשְׂרָאֵל וְשֶׁל הָאָרֶץ; אִם אֲנַחְנוּ שׁוּב שׁוֹלְטִים שָׁם, שׁוּב מַקְרִיבִים קָרְבָּנוֹת, מַדְלִיקִים אֶת מְנוֹרַת הַמִּקְדָּשׁ - סִימָן שֶׁאֲנַחְנוּ שׁוּב מַחְלִיטִים מָה יִהְיֶה בְּאַרְצֵנוּ וְלֹא הַיְוָנִים, סִימָן שֶׁשּׁוּב אֲנַחְנוּ יְכוֹלִים לִחְיוֹת כְּמוֹ שֶׁמַּתְאִים לָנוּ וְלֹא כְּמוֹ שֶׁהַיְוָנִים רוֹצִים.  
בְּיִחוּד הַמְּנוֹרָה מַרְאָה אֶת זֶה; לָמָּה?   הַנֵּרוֹת שֶׁמַּדְלִיקִים בִּמְנוֹרַת הַמִּקְדָּשׁ מִשֶּׁמֶן זַיִת טָהוֹר, מַזְכִּירִים אֶת הָאוֹר שֶׁל הַתּוֹרָה: כְּמוֹ שֶׁהָאוֹר מַרְאֶה לָאָדָם אֶת הַדֶּרֶךְ, שֶׁלֹּא יִכָּשֵׁל - כָּךְ  הַתּוֹרָה אוֹמֶרֶת לָאָדָם מָה לַעֲשׂוֹת וּמָה לֹא לַעֲשׂוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכָּשֵׁל בְּמַעֲשִׂים רָעִים אֶלָּא יִלְמַד דְּבָרִים טוֹבִים, יַעֲשֶׂה דְּבָרִים טוֹבִים, יִהְיֶה צַדִּיק כְּמוֹ שֶׁמַּתְאִים לְעַם יִשְׂרָאֵל, הָעָם שֶׁל ה'.
כְּשֶׁנַּדְלִיק אֶת הַמְּנוֹרָה הַטְּהוֹרָה בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, הַמְּנוֹרָה שֶׁמַּזְכִּירָה אֶת הָאוֹר שֶׁל הַתּוֹרָה - יִרְאוּ כֻּלָּם שֶׁחָזַרְנוּ לִשְׁלֹּט בְּאַרְצֵנוּ, לִחְיוֹת כְּמוֹ שֶׁמַּתְאִים לָנוּ, לְפִי הַתּוֹרָה. יוֹתֵר הַיְוָנִים לֹא יַגִּידוּ לָנוּ מָה לַעֲשׂוֹת.

אֲבָל בְּכָל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ לֹא נִמְצָא שֶׁמֶן טָהוֹר ; בַּכֹּל נָגְעוּ הַיְּוָנִים, טִמְּאוּ אֶת הַשְּׁמָנִים. רַק פַּךְ אֶחָד נִשְׁאַר וּבוֹ שֶׁמֶן לְיוֹם אֶחָד. עָשָׂה ה' נֵס וְהַשֶּׁמֶן הִסְפִּיק לִשְׁמוֹנָה יָמִים עַד שֶׁהֵבִיאוּ שֶׁמֶן חָדָשׁ. שָׂמְחוּ כֻּלָּם מְאֹד. עַכְשָׁו, שֶׁרָאוּ אֵיךְ ה' עָזַר לָהֶם כְּשֶׁלֹּא יָכְלוּ לַעֲשׂוֹת שׁוּם דָּבָר בַּשְּׁבִיל שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם שֶׁמֶן טָהוֹר, הֵבִינוּ הֵיטֵב שֶׁגַּם בְּמִלְחָמָה - כְּשֶׁיָּכְלוּ לַעֲשׂוֹת קְצָת בִּשְׁבִיל לְהִלָּחֵם - בֶּאֱמֶת ה' עָזַר לָהֶם גַּם שָׁם וְנָתַן לָהֶם כֹּחַ לְנַצֵּחַ אֶת הַיְּוָנִים.

קָבְעוּ חֲכָמִים שֶׁבְּכָל שָׁנָה יַחְגְּגוּ עַם יִשְׂרָאֵל שְׁמוֹנָה יָמִים אֶת הַחֲנֻכָּה, יַדְלִיקוּ נֵרוֹת: יִזְכְּרוּ אֵיךְ ה' עָזַר לָהֶם  לְנַצֵּחַ אֶת הַיְּוָנִים וּלְהַחֲזִיר אֶת הַשִּׁלְטוֹן בָּאָרֶץ לְיָדֵינוּ; יִזְכְּרוּ אֵיךְ כְּשֶׁהִגִּיעוּ לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ עָשָׂה ה' נֵס שֶׁהַמְּנוֹרָה תִּדְלֹק שְׁמוֹנָה יָמִים, יִזְכְּרוּ אֶת הָאוֹר שֶׁל הַתּוֹרָה שֶׁמְּלַמֶּדֶת אוֹתָנוּ לִחְיוֹת כְּמוֹ שֶׁה' רוֹצֶה: שֶׁהֲכִי חָשׁוּב זֶה מָה שֶׁבִּפְנִים - לֵב טוֹב, צַדִּיקִים, מְרַחֲמִים. מִתּוֹךְ זֶה עוֹשִׂים אֶת הַמִּצְווֹת שֶׁל ה' שֶׁמַּתְאִימוֹת לְעַם יִשְׂרָאֵל הַטּוֹב. לֹא כְּמוֹ הַיְוָנִים שֶׁהֲכִי חָשׁוּב לָהֶם מָה שֶׁרוֹאִים מִבַּחוּץ.   אֶת הַחֹשֶׁךְ, אֶת הָרַע, שֶׁל הַיְוָנִים - נִצַּחְנוּ בְּעֶזְרַת הַכֹּחַ שֶׁה' נָתַן לָנוּ כִּי רָצִינוּ לָלֶכֶת לְפִי הָאוֹר, לְפִי הַטּוֹב, שֶׁל הַתּוֹרָה.

נִלְמַד כַּמָּה הֲלָכוֹת שֶׁקָּבְעוּ חֲכָמִים לַחֲנֻכָּה כְּדֵי לִזְכֹּר אֶת הַנִּסִּים וְהַנִּפְלָאוֹת וּלְהוֹדוֹת לָה':

א. בַּחֲנֻכָּה מַדְלִיקִים בְּכָל עֶרֶב נֵר אֶחָד יוֹתֵר: בַּלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן נֵר אֶחָד, בַּשֵּׁנִי, שְׁנַיִם - עַד הַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שֶׁבּוֹ מַדְלִיקִים שְׁמוֹנָה נֵרוֹת. זֶה מַזְכִּיר לָנוּ אֵיךְ כָּל לַיְלָה הָיָה הַנֵּס יוֹתֵר: הִנֵּה הַשֶּׁמֶן הִסְפִּיק לְעוֹד יוֹם, וּלְעוֹד יוֹם, וּלְעוֹד יוֹם...  

ב. מַדְלִיקִים בְּפֶתַח הַבַּיִת אוֹ עַל הַחַלּוֹן כְּדֵי לְפַרְסֵם אֶת הַנֵּס (שֶׁכֻּלָּם יִרְאוּ).

ג. מַדְלִיקִים אֶת הַנֵּרוֹת בְּצֵאת הַכּוֹכָבִים (תְּחִלַּת הַלַּיְלָה); כִּי בַּלַּיְלָה רוֹאִים אֶת אוֹר הַנֵּר יוֹתֵר טוֹב מִבַּיּוֹם, וּבְהַתְחָלַת הַלַּיְלָה עֲדַיִן הוֹלְכִים הַרְבֵּה אֲנָשִׁים בָּרְחוֹב. הֵם יִרְאוּ אֶת הַנֵּרוֹת דּוֹלְקִים וְיִהְיֶה הַרְבֵּה "פִּרְסוּם הַנֵּס". וְיֵשׁ שֶׁמַּדְלִיקִים אֶת הַנֵּרוֹת קְצָת קֹדֶם - כְּשֶׁהַשֶּׁמֶשׁ שׁוֹקַעַת (נֶעֱלֶמֶת מֵעֵינֵינוּ).

ד. צָרִיךְ לָשִׂים נֵרוֹת שֶׁיּוּכְלוּ לִדְלֹק לְפָחוֹת עַד חֲצִי שָׁעָה אַחֲרֵי צֵאת הַכּוֹכָבִים (מִי שֶׁמַּדְלִיק בְּשֶׁמֶן - צָרִיךְ לָשִׂים שֶׁמֶן שֶׁיַּסְפִּיק לְפָחוֹת לַחֲצִי שָׁעָה).

ה. כְּשֶׁמַּדְלִיקִים נֵרוֹת חֲנֻכָּה לִפְנֵי שַׁבָּת - צָרִיךְ לָשִׂים נֵרוֹת גְּדוֹלִים יוֹתֵר (אוֹ יוֹתֵר שֶׁמֶן). לָמָּה? כִּי הֲרֵי אָסוּר לְהַדְלִיק אֵשׁ אַחֲרֵי שְׁקִיעַת הַשֶּׁמֶשׁ, זֶה כְּבָר שַׁבָּת. גַּם אֶת נֵרוֹת הַשַּׁבָּת אֲנַחְנוּ מַדְלִיקִים בְּעֵרֶךְ עֶשְׂרִים דַּקּוֹת לִפְנֵי הַשְּׁקִיעָה, וְאֶת נֵרוֹת הַחֲנֻכָּה מַדְלִיקִים לִפְנֵיהֶם. לָכֵן צָרִיךְ נֵרוֹת יוֹתֵר גְּדוֹלִים מִבְכָל יוֹם - כְּדֵי שֶׁיַּסְפִּיקוּ לִדְלֹק עַד חֲצִי שָׁעָה אַחֲרֵי צֵאת הַכּוֹכָבִים. אֶפְשָׁר בְּעֶרֶב שַׁבָּת פָּשׁוּט לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּנֵרוֹת כְּמוֹ נֵרוֹת שַׁבָּת (לֹא הַצִּבְעוֹנִיִּים), גַּם בַּשְּׁבִיל נֵרוֹת חֲנֻכָּה.


חִידוֹת חֲזָרָה:

1. מָה הָיָה חָשׁוּב לַיְּוָנִים, וּמָה חָשׁוּב לַיְּהוּדִים?          
2. מָה לֹא מָצְאוּ הַיְּהוּדִים בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ אַחֲרֵי שֶׁה' עָזַר לָהֶם לְנַצֵּחַ אֶת הַיְּוָנִים, וּמָה בְּכָל זֹאת מָצְאוּ?               
3. אֵיזֶה נֵס עָשָׂה לָנוּ ה'?
4. הֵיכָן מַדְלִיקִים נֵר חֲנֻכָּה, וּבְאֵיזֶה זְמַן?





יום שני, 10 בספטמבר 2012

חדש אלול וראש השנה

ראשי פרקים:שופר

א. רה"ש - יום בריאת האדם, יום המלכת ה'. השמחה במלכות ה'

ב. יום הדין

ג. חודש אלול - הכנה לרה"ש

ד. רה"ש - המלכת ה'. תקיעת שופר - מצוה; ומזכירה: המלכה, התעוררות תשובה, וצעקת בנים אל אביהם

ה. ה"סימנים" ברה"ש

א. ראש השנה - יום בריאת האדם, יום המלכת ה'. השמחה במלכות ה'

ראש השנה - זה היום הראשון של השנה: ממנו מתחילה השנה. אח"כ מגיע יום כיפור, אח"כ סוכות; אחרי כמה זמן, בחודש כסלו, חנוכה. עוד אח"כ - ט"ו בשבט, אחרי עוד כמה זמן פורים, פסח, וכך השנה ממשיכה עד חודש אלול - החודש האחרון של השנה (כדאי לסמן צורת עיגול עם היד תוך כדי הסברת מהלך הזמנים, כדי להמחיש את "מעגל השנה") - נגמרת שנה, ושוב מתחילה שנה חדשה: ראש השנה, יו"כ, סוכות וכל שאר החדשים והחגים.

[1]רה"ש הוא היום שבו ה' ברא את האדם. לפני הרבה שנים, כשה' ברא את כל העולם בששה ימים, ביום השישי הוא ברא את האדם. זה היה כאילו רה"ש הראשון אחרי שנברא העולם - אז היתה הפעם הראשונה שהאדם הכיר שה' הוא המלך של כל העולם, הוא עשה את הכל.

ראה האדם את כל הדברים הנפלאים שה' ברא בעולם: את השמיים והארץ, הפרחים, העצים, החיות, הכל; וידע - ה' ברא את הכל , הוא מלך העולם.

כל שנה כשמגיע מחדש היום הזה - היום הראשון של השנה, שבו נברא האדם (כשהעולם התחיל) - אנחנו מזכירים שוב ומודיעים שה' ברא את העולם, ה' הוא המלך של כל העולם; גם בשנה הזאת החדשה, כמובן. אנחנו שמחים שה' הוא המלך שלנו, ה' עשה את הכל; כל הדברים הטובים שיש לנו - זה מה': אבא, אמא, אוכל - הכל. התורה זה מה', גם עם ישראל. אנחנו שמחים שה' הוא המלך שלנו.

ב. יום הדין

אבל בר"ה - [2]כשמגיע שוב היום שה' עשה את האדם, ואז האדם ידע שה' הוא המלך של העולם; כשאנחנו מזכירים שה' הוא המלך שלנו גם בשנה הזאת, החדשה - ה' גם בודק האם המעשים שלנו, ההתנהגות שלנו, מתאימים למה שה' רוצה. ה' הוא מלך טוב והוא בודק אם גם אנחנו טובים, מתאימים לעם של ה'.

לכן זה נקרא גם יום הדין, יום המשפט. זה יום שממליכים בו את ה', מודיעים מחדש שהוא המלך שלנו, וגם יום הדין - שבודקים אם אנחנו מתאימים למלך שלנו; במעשים, במידות - בלב הטוב שלנו; האם הדיבורים שלנו מתאימים לעם צדיק, העם של המלך ה'.

אבל עם ישראל נקראים גם הבנים של ה', ה' אוהב את עם ישראל. אנחנו מזכירים בר"ה גם את זה שאנחנו בנים של ה'; וכשאנחנו זוכרים שאנחנו בנים של ה', ורוצים מאוד לעשות את רצונו - ה' מרחם עלינו וכותב אותנו לחיים טובים.

ג. חודש אלול - הכנה לראש השנה

לפני שמגיע היום הזה, שבו מזכירים שה' הוא מלך שלנו והוא יום הדין - צריך להתכונן. נספר סיפור למה זה דומה:

מלך אחד, מלך טוב, הודיע שעוד כמה זמן הוא יקבל אצלו את האנשים מהעם שלו, כדי שיזכרו שהוא המלך שלהם, וכל אחד יוכל לבקש מה שהוא רוצה. כולם התכוננו, התלבשו יפה, התרחצו, הסתפרו, השתדלו להתנהג יפה אחד עם השני - שהמלך יראה שהאנשים מהעם שלו אוהבים זה את זה ומתנהגים טוב כמו שהוא אוהב, שהרי הוא מלך צדיק. רק קבוצה אחת לא עשו שום הכנות. כשהגיע היום שבו נכנסים אל המלך הגיעו כולם, קבוצות קבוצות, מלובשים יפה, מדברים יפה. והמלך קיבל אותם בפנים מאירות ושמחות, הוא ראה שהם מכבדים אותו ואת זה שהוא מלך, והשתדל למלא את בקשותיהם. רק קבוצה אחת הגיעו מלוכלכים, עם בגדים לא נקיים, צועקים ורבים אחד עם השני.

"מה זה" - אמר המלך - "כך מכבדים את המלך?! הם לא שמים לב שאני המלך שלהם? לא איכפת להם להתנהג יפה כמו שאני רוצה? תוציאו אותם מיד"!

יצאו אנשי הקבוצה בבושה. המלך כעס עליהם והם גם לא קבלו מה שרצו.

זה היה רק סיפור. אבל מה מלמד אותנו הסיפור הזה?

גם לנו יש משהו דומה: זה ראש השנה, היום הראשון של השנה החדשה, שבו אנו מזכירים שה' הוא המלך של כל העולם, תמיד, גם בשנה הזאת, החדשה, שמתחילה. וה' קובע את הטוב שיהיה לנו בכל השנה הבאה. וגם אנחנו מתכוננים, כמו האנשים בסיפור, לקראת היום המיוחד הזה, רה"ש.

לפני שמגיע רה"ש אנחנו צריכים להתכונן. לקראת רה"ש צריך גם להסתפר, לכבס את הבגדים, להתרחץ, להראות שאנחנו שמחים שמגיע היום שמזכירים בו שה' הוא המלך. אבל יש עוד דברים שצריך להתכונן בהם, וזה לוקח קצת יותר זמן מאשר להתרחץ ולהסתפר:

צריך גם לנקות את המעשים שלנו, את הלב שלנו. מה זאת אומרת? ה' רואה את האדם גם מבפנים, ולא כמו המלך בסיפור שיכול לראות רק את הבגדים וההתנהגות מבחוץ. ה' רואה: האם הוא מתנהג יפה? האם יש לו מידות טובות? זאת אומרת, אם הוא מרחם, אם הוא טוב.

לכן צריך להתכונן בחודש אלול, החדש שלפני ראש השנה, גם מבפנים, גם בהתנהגות; צריך לבקש סליחה מה' על מה שלא היינו בסדר, להרבות במעשים טובים, להשתדל לכבד את אבא ואמא, להתנהג יפה לחברים: לא להרביץ, לא להעליב, לעזור אחד לשני, לדבר יפה, מילים יפות ובצורה נעימה. צריך לבקש סליחה אם פגענו במישהו, עשינו לו משהו לא טוב. זה נקרא שאנחנו נקיים גם מבפנים, ולא רק מבחוץ. כך אנחנו מגיעים מוכנים לראש השנה, וה' - שהוא המלך של כל העולם - שמח בנו (אפשר להמחיש, על ידי הצגה של ילדים, איך מתכוננים לרה"ש. כמובן, העיקר - התעוררות "הנקודה הפנימית" אצל הילדים, מתוך ההמחשה).

איך מתכוננים בחדש אלול לקראת רה"ש?

1. תוקעים בשופר כל יום. לא כתוב בתורה לתקוע בחדש אלול. רק ברה"ש התורה מחייבת לתקוע. אבל זה מנהג בעם ישראל לתקוע בחדש אלול. למה?

מה עושה הקול של השופר? [אפשר להמחיש: לבקש מכולם לעצום עיניים ולהיות בשקט גמור - ואז להשמיע תקיעה חזקה (להגיד לקטנים מראש שעוד מעט נתקע – כדי שלא ייבהלו). כולם "קופצים"] הקול של השופר מעורר. מזכיר לאדם לשים לב: רה"ש מתקרב, תתכונן להיות מתאים, בהתנהגות מתאימה, למה שהמלך ה' רוצה.

2. אומרים בבית הכנסת סליחות. יש כאלה שאומרים כל החדש, ויש כאלה שמתחילים כמה ימים לפני רה"ש. "סליחות" - אלה תפילות שאומרים לה', מבקשים סליחה ומבקשים שה' ירחם עלינו.

3. משתדלים, כמו שאמרנו, להיות טובים יותר, רחמנים יותר; להתנהג יפה, לדבר יפה, לא לעשות מעשים רעים, לעשות הרבה מצוות, לחשוב מה מהמעשים שלנו צריך לתקן - כלומר: לעשות יותר טוב.

חדש אלול נקרא חדש הרחמים והסליחות. אנחנו שמחים לחזור בתשובה, לבקש סליחה על מה שלא התנהגנו יפה - וה' מרחם עלינו וסולח לנו. אנחנו רוצים לבוא מוכנים ומתאימים ליום שבו מודיעים שה' הוא המלך שלנו גם בשנה החדשה. תמיד.

ד. רה"ש - המלכת ה'. תקיעת שופר - מצוה, ומזכירה: המלכה, התעוררות תשובה וצעקת בנים לאביהם

אחרי שהתכוננו בחדש אלול - מגיע ראש השנה. [3]אמרנו שביום הזה ה' ברא את האדם לפני הרבה שנים, בבריאת העולם, וכל שנה מחדש אנחנו ממליכים את ה' ביום הזה. אנחנו מודיעים ששוב פעם, גם בשנה הזאת החדשה שמתחילה ברה"ש, ה' הוא מלך שלנו, של כל העולם.

איך אנחנו מודיעים את זה? קודם כל בתפילה אנחנו מזכירים הרבה פעמים שה' הוא מלך ומתפללים שכל העולם ידעו את זה ויתנהגו כמו שצריך, כמו שה' רוצה.

אנחנו גם תוקעים בשופר. תקיעת השופר היא מצוה מהתורה, ובגלל שה' ציוה בתורה שנתקע בשופר ברה"ש - אנחנו תוקעים. אבל תקיעת השופר, גם מזכירה לנו כמה דברים. ראשית - זה דומה לחצוצרות שתוקעים בהם כשמגיע מלך חשוב, כך גם כאן: אנחנו תוקעים, טו-טו-טו, ה' הוא המלך של כל העולם. אנחנו מודיעים שוב שה' הוא מלך גם בשנה הזאת החדשה .

אבל אמרנו שרה"ש זה גם יום הדין, המשפט. ה' בודק האם אנחנו מתנהגים כמו שמתאים, כמו שהוא רוצה? האם אנחנו מספיק טובים? השופר מזכיר לנו גם את זה: טו-טו-טו, תתעוררו, תשימו לב לתקן את המידות שלכם, את ההתנהגות שלכם; להיות טובים וצדיקים.

והשופר מזכיר לנו עוד משהו, כשאנחנו עומדים למשפט לפני ה' אנחנו חושבים: אולי המעשים שלנו עוד לא מספיק טובים. אולי אנחנו צריכים להיות יותר טובים, ואז אנחנו נזכרים: ה' הוא מלך שלנו, אבל ה' הוא גם כאילו אבא שלנו, אנחנו עם של ה', אנחנו הבנים שלו, ה' אוהב את עם ישראל במיוחד. התקיעה היא גם כמו בן שצועק לאבא שלו: אבא, תציל אותי, תעזור לי. האבא שומע את הקול של הבן שלו ורץ לעזור לו. כך אנחנו מזכירים כשאנחנו תוקעים: טו-טו-טו, ה' אנחנו הבנים שלך, תעזור לנו. ה' שומע את קול התקיעה של הבנים שלו, של עם ישראל שהוא אוהב, ומרחם עלינו וכותב אותנו לחיים טובים.

אז שלשה דברים אמרנו על השופר:

1. השופר מזכיר לנו שביום הזה מודיעים שה' הוא מלך כל העולם, גם בשנה הזו החדשה - ותוקעים כמו שמריעים בחצוצרות כשמגיע מלך חשוב.

2. השופר מזכיר לנו להתעורר, לחזור בתשובה, שנהיה מתאימים למה שה', המלך שלנו, רוצה, ונוכל לזכות במשפט, בדין של ה'.

3. השופר מזכיר: אנחנו בנים של ה', העם המיוחד שלו. כשאנחנו זוכרים שאנחנו העם שלו, אוהבים אותו, וה' אוהב אותנו - ה' מרחם עלינו ומחליט שיהיו לנו חיים טובים, מזכה אותנו במשפט.

ה. "סימנים" בראש השנה

ראש השנה הוא ההתחלה של השנה. אנחנו עושים כל מיני סימנים שתהיה לנו שנה טובה. למשל: אוכלים תפוח בדבש ומבקשים מה' שתהיה לנו שנה טובה ומתוקה, כמו שהדבש הוא מתוק. אוכלים ראש של דג או של כבש ומבקשים: "שנהיה לראש ולא לזנב", זאת אומרת - שעם ישראל יהיה חשוב בעולם, כמו שהראש הוא הכי חשוב בגוף. שכל העמים ילמדו ממנו להיות טובים, כמו שכל הגוף הולך אחר הראש - ולא הוא ילמד מהם. אוכלים רימון, ומתפללים שיהיו לנו זכויות ומעשים טובים רבים, כמו גרעיני הרימון. ויש עוד "סימנים" שאוכלים. כל אלה הם סימנים להזכיר ולבקש בהתחלת השנה שכל השנה תהיה טובה.


[1] לקטנים: "ברה"ש אנחנו מזכירים שה' עשה את כל העולם, הוא המלך של כל העולם. אנחנו שמחים.." וכו', ואפשר לדלג על הנושא של בריאת האדם (בגלל הקושי בהבנת "כל שנה כשמגיע מחדש היום של בריאת האדם").

[2]לקטנים: "כשאנחנו מזכירים שה' הוא המלך של העולם, הוא המלך שלנו גם בשנה הזאת, החדשה..."

[3]לקטנים - לדלג, ולהתחיל: "אנחנו מודיעים" וכו'.

יום שישי, 10 באוגוסט 2012

סיפור על הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל: כיבוד והכרת הטוב.

הָרַב צְבִי יְהוּדָה הַכֹּהֵן קוּק זצ"ל הָיָה שָׂם לֵב מְאֹד לַ"עֲבוֹדַת הַמִּידוֹת", הרב צבי יהודהלְשִׁכְלוּל הַמִּדּוֹת הַטּוֹבוֹת, כְּמוֹ שֶׁרָאוּי לְאָדָם מִיִּשְׂרָאֵל וּבִפְרָט לְתַלְמִיד חָכָם, עַל-פִּי רְצוֹן ה', לְפִי הָאֹפִי שֶׁל עַם יִשְׂרָאֵל, וּלְפִי דַּרְכָּהּ שֶׁל הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה.

בֵּין שְׁאָר הַמִּדּוֹת הַטּוֹבוֹת שֶׁהָיָה מְצוּיָן בָּהֶן, הָיְתָה מִדַּת הַכָּרַת הַטּוֹב. לָשִׂים לֵב שֶׁאִם מִישֶׁהוּ עָשָׂה לְמַעֲנוֹ דָּבָר קָטָן אוֹ גָּדוֹל, יוֹדֶה לוֹ כָּרָאוּי. גַּם אִם לְאוֹתוֹ אָדָם הָיְתָה נֶחְשֶבֶת עֲשִיַּת הַטּוֹבָה לָרַב הַנַּעֲרָץ, לְטוֹבָה גְדוֹלָה עָבוּר עַצְמוֹ בְּעֶצֶם – שֶׁהוּא זוֹכֶה לְכָך...


פַּעַם אַחַת, זָכָה אֶחָד מִתַּלְמִידָיו הַצְּעִירִים לְהַסִּיעוֹ בְּרִכְבּוֹ.
שָׂמַח הַבָּחוּר מְאֹד בַּזְכוּת הַגְּדוֹלָה שֶׁנִּזְדַּמְּנָה בְּחֶלְקוֹ. נָסַע בִּזְהִירוּת כְּפִי שֶׁלֹּא נָסַע מֵעוֹדוֹ: גַּם הָאַחֲרָיוּת הַגְּדוֹלָה עַל רַבַּן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, גַּם הָרָצוֹן שֶׁהָרַב יַרְגִּישׁ בְּנוֹחַ, בִּפְרָט שֶׁגִּילוֹ הָיָה קָרוֹב לְתִשְׁעִים. נִזְהַר מִקְּפִיצוֹת, הִסְתַּכֵּל הֵיטֵב-הֵיטֵב עַל הַדֶּרֶךְ.

וְהִנֵּה, כְּשֶׁהִתְקָרְבוּ לְבֵית הָרַב, סִפֵּר הָרַב סִיפּוּר:

מַעֲשֵׂה בְּעִיר אַחַת, שֶֹעָמְדָה לְקַבֵּל רַב גָּדוֹל מִגְּדוֹלֵי הַדּוֹר לְכַהֵן בְּתוֹכָהּ כְּרַב הָעִיר.
יָצְאוּ גְּדוֹלֵי הָעִיר וַחֲכָמֶיהָ, כְּדֵי לְהַקְבִּיל אֶת פָּנָיו מִחוּץ לָעִיר, כְּפִי שֶׁהָיָה נָהוּג בִּקְהִילוֹת יִשְׂרָאֵל, בְּמֶּרְכָּבָה מְיוּחֶדֶת שֶׁעָלֶיהָ יַעֲלֶה הָרַב לכְשֶׁיַּגִיעַ (בְּאוֹתָם הַיָּמִים נָסְעוּ בְּמֶרְכָּבוֹת עִם סוּסִים).
אֶחָד מֵחַכְמֵי הָעִיר, עָלָה עַל מוֹשַׁב הָעֶגְלוֹן – וְהֶחֱלִיט שֶׁהוּא עַצְמוֹ יִנְהַג בָּעֲגָלָה לִכְבוֹד הֶחָכָם שֶׁבָּא לָעִיר.
כְּשֶׁפָּגְשוּ בָּרַב, הֶעֱלוּהוּ בְּשִׂמְחָה וּבְכָבוֹד לַעֲגָלָה, הַ"עֶגְלוֹן" אָחַז בַּמּוֹשְׁכוֹת – וְחַכְמֵי הָעִיר הֵחֵלּוּ לְדַבֵּר עִם הָרַב בְּדִבְרֵי תּוֹרָה עֲמוּקִים. וְהִנֵּה, תּוֹך הַדִּיוּן, הִתְעָרֵב גַּם הַ"עֶגְלוֹן" בְּדִבְרֵי הַתּוֹרָה, שֶׁהֲרֵי בֶּאֱמֶת הָיָה מֵחַכְמֵי הָעִיר, עַל אַף שֶׁהָרַב הָאוֹרֵחַ לֹא יָדַע זֹאת כַּמּוּבָן.
הִתְפַּעֵל הָרָב וְאָמַר: אֵיזוֹ עִיר הִיא זוֹ, שֶׁאֲפִלּוּ הַעֶגְלוֹנִים שֶׁבַּהּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים...
בָּזֶה סִיֵּם הָרָב צְבִי יְהוּדָה זצ"לְ אֶת סִיפּוּרוֹ, מָמָּשׁ לִפְנֵי שֶׁיָּרַד מֵהָאוֹטוֹ...
עַל אַף שֶׁלַבָּחוּר שֶׁהִסִיעוֹ, הָיְתָה זוֹ זְכוּת מֵאֵין כָּמוֹהָ, אַך הוּא זצ"ל – בְּהַרְגָּשָׁתוֹ הַעֲדִינָה וּמִדּוֹתָּיו הַזַּכּוֹת - הִרְגִּישׁ אוּלַי, "מַה פִּתְאוֹם שֶׁהַתַּלְמִיד יִהְיֶה "נֶהָג" שֶׁלּוֹ"... וְכָך הִבִּיעַ אֶת הַרְגָּשָׁתוֹ, אֶת הַכָּרַת הַטּוֹב, וְאֶת יַחַס הַכָּבוֹד לַתַּלְמִיד הַצָּעִיר מִמֶּנּוּ בִּלְמַעְלָה מִשִּׁישִׁים שָׁנָה – בְּסִיפּוּר זֶה: "אֵיזוֹ עִיר הִיא זוֹ, שֶׁאֲפִילוּ הַעֶגְלוֹנִים שֶׁבָּהּ הֵם תַּלְמִידֵי חֲכָמִים"…

 

[ותודה לרינתיה..]

יום שני, 9 ביולי 2012

מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אַרְיֵה לֶוִין זצ"ל, וּמַתָּנָה לְבַר מִצְוָה..

4ca8b42902f8e9ebהַצַּדִּיק הַיְּרוּשַׁלְמִי, רַבֵּי אַרְיֵה לֶוִין זצ"ל, הָיָה "מַשְׁגִּיחַ" בְּתַלְמוּד-תּוֹרָה "עֵץ חַיִּים".

מְשׂוֹחֵחַ עִם תַּלְמִידִים עַל דְּבָרִים שֶׁהֵם זְקוּקִים לָהֶם, עַל הִתְנַהֲגֻיּוֹת שֶׁכְּדַאי לְשַׁפֵּר, וְעוֹד.

נוֹהֲגִים הָיוּ הַיְּלָדִים בַּתַלְמוּד-תּוֹרָה, שֶׁכַּאֲשֶׁר אֶחָד מֵחַבְרֵיהֶם לַכִּתָּה נִהְיָה "בַּר מִצְוָה" - כָּל אֶחָד נוֹתֵן סְכוּם מְסֻיָּם, קוֹנִים בְּיַחַד מַתָּנָה וּמְבִיאִים, לְאַחַר שֶׁרַבֵּי אַרְיֵה כּוֹתֵב הַקְדָּשָׁה בְּשֵׁם כֻּלָּם, בִּכְתַב יָדוֹ וּבְסִגְנוֹנוֹ הַמְּיֻחָדִים.

פַּעַם אַחַת, עָמַד תַּלְמִיד אֶחָד, מִמִּשְׁפָּחָה עֲנִיָּה, לִהְיוֹת בַּר-מִצְוָה. יֶלֶד זֶה, לֹא הָיָה מִשְׁתַּתֵּף בְּדֶרֶךְ-כְּלָל בִּקְנִיַּת הַמַּתָּנָה לַחֲבֵרִים, שֶׁכֵּן מִשְׁפַּחְתּוֹ עֲנִיָּה הָיְתָה - וְלֹא יָכְלוּ.

יוֹמַיִם לִפְנֵי הַבַּר-מִצְוָה שֶׁאֶל רַבִּי אַרְיֵה אֶת אַחַד הַתַּלְמִידִים: מַדּוּעַ עוֹד לֹא הֵבֵאתֶם לִי אֶת הַמַּתָּנָה, לִכְתֹּב הַקְדָּשָׁה לַחֲבֶרְכֶם מֵהַכִּתָּה, כָּרָגִיל?

עָנָה לוֹ הַיֶּלֶד:

הוּא לֹא מִשְׁתַּתֵּף אַף פַּעַם בִּקְנִיַּת מַתָּנָה - אָז גַּם אֲנַחְנוּ לֹא קוֹנִים לוֹ...

הִזְדַּעֲזֵעַ רַבִּי אַרְיֵה וְאָמַר לַתַּלְמִיד: לְךָ לְבֵיתִי בְּבַקָּשָׁה, וְתַגִּיד לְאִשְׁתִּי שְׁתַתֶּן לְךָ מֵהָאָרוֹן אֶת חֲמֵשֶׁת חֻמְּשֵׁי הַתּוֹרָה שֶׁשָּׁם.

עָשָׂה הַיֶּלֶד כִּדְבָרָיו.

הִסְתַּכֵּל רַבִּי אַרְיֵה, נֶאֱנַח וְאָמַר: לֹא לְאֵלּוּ הִתְכַּוַּנְתִּי. אֵלּוּ אֵינָם חֲדָשִׁים. לֹא מַתְאִים לָתֵת אוֹתָם לְבַר-הַמִּצְוָה. לֵךְ בְּבַקָּשָׁה שׁוּב, וְתַגִּיד לְאִשְׁתִּי שֶׁאֲנִי מִתְכַּוֵּן לַחֻמָּשִׁים הַחֲדָשִׁים שֶׁבְּנִי קִבֵּל לַבַּר-מִצְוָה שֶׁלּוֹ. הֵם חֲדָשִׁים, בָּהֶם עוֹד לֹא הִשְׁתַּמְּשׁוּ מֵעוֹלָם.

הוּבְאוּ הַסְּפָרִים הַחֲדָשִׁים. רַבֵּי אַרְיֵה יָדַע בְּוַדַּאי שֶׁבְּנוֹ יַסְכִּים בְּרָצוֹן. לָהֶם יֵשׁ - וְאִם יִהְיֶה צֹרֶךְ, יוּכַל לְקַבֵּל גַּם אֲחֵרִים.

כְּתַב רַבִּי אַרְיֵה "הַקְדָּשָׁה", בְּשֵׁם כָּל הַחֲבֵרִים מֵהַתַּלְמוּד-תּוֹרָה, כַּמְּקֻבָּל..

תּוֹךְ כְּדֵי כְּתִיבָהּ אָמַר: מִי יוֹדֵעַ כַּמָּה הָיָה מִצְטַעֵר הַיֶּלֶד הַזֶּה, אִם חֲבֵרָיו הָיוּ מַגִּיעִים לְבַר הַמִּצְוָה שֶׁלּוֹ בְּיָדַיִם רֵיקוֹת, אַחֶרֶת מֵאֲשֶׁר לְכֻלָּם. הֲרֵי זוֹ מַמָּשׁ שְׁפִיכוּת-דָּמִים. וְכִי הוּא "אֲשַׁם" שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהִשְׁתַּתֵּף בַּקְּנִיָּה לַאֲחֵרִים? חָלִילָה. צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת הַכֹּל כְּדֵי לִמְנֹעַ צַעַר מֵהַנַּעַר, שֶׁבֵּן-עֲנִיִּים הוּא.

(עפ"י סֵפֶר "צַדִּיק יְסוֹד עוֹלַם" לְשִׂמְחָה רָז)

וּבֶאֱמֶת, יְלָדִים, אָמְרוּ חֲכָמִים: "הִזָּהֲרוּ בִּבְנִי עֲנִיִּים - שֶׁמֵּהֶם תֵּצֵא תּוֹרָה". שֶׁהָאָדָם יִהְיֶה תַּלְמִיד חָכָם, צַדִּיק, אָדָם גָּדוֹל - זֶה אֵינוֹ תָּלוּי בְּכֶסֶף. לִפְעָמִים, אַדְרַבָּה - מִי שֶׁאֵינוֹ "עֲשִׁיר", יֵשׁ לוֹ עֲנָוָה, אֵינוֹ מִתְגָּאֶה, מַקְשִׁיב הֵיטֵב לְדִבְרֵי הַתּוֹרָה וְגֹדֶל יוֹתֵר וְיוֹתֵר מַעֲשִׁירִים. כַּמּוּבָן, אֶפְשָׁר גַּם בַּכֶּסֶף לְהִשְׁתַּמֵּשׁ כְּדֵי לִלְמֹד תּוֹרָה וְלַעֲשׂוֹת מַעֲשִׂים טוֹבִים מִתּוֹךְ מְנוּחָה וְהַרְחָבָה. אַךְ לֹא בְּהֶכְרֵחַ "תְּלוּיִים" בְּכָךְ. הַכֹּל - לְפִי מַה שֶּׁעוֹשִׂים עִם הַמַּצָּב בּוֹ נִמְצָא הָאָדָם, וּלְמַה מְנַצְּלִים אוֹתוֹ.

יום שישי, 8 ביוני 2012

החרבה, העתקה, ילדים... (בעקבות פרשת "גבעת האולפנה")

רקע

לפני כתיבה על ההשלכות לגבי ילדים – ראוי להקדהקדוש רועי קליין הידיש כמה מילים לנושא לכשלעצמו:

כמה עניינים חמורים בשלשלת העוולות שהובילה להחלטה האומללה נגד חוק ההסדרה:

א. עצם ההכרה ב"חלוקת הקרקעות" הפיקטיבית של מלך ירדן, בין למקורבים, בין כשוחד לאי התקוממות נגדו.

זו ארץ ישראל, וכך צריך להכיר ולהודיע. מניִין לו זכות הקנין והחלוקה הזו.. שלא לדבר על כך, ששלטונו ביו"ש לא הוכר גם ע"י אומות העולם.

ב. ההכרה בכל קרקע שאינה "אדמת מדינה" מוצהרת, כקרקע פרטית, גם אם לא ידועים כל בעלים ספציפיים עליה, שעיבדו אותה. "לא ארץ נכריה כבשנו"; סתם אדמה - שלנו, של המדינה.

ג. אי תביעה להוכחת בעלות ע"י ה"טוען", לפני המשך כל הליך. למרות שברור לחלוטין שכל התביעה איננה "פרטית" אלא מוכוונת ע"י הרוצים לערער על כל אחיזתנו בארץ. חלק ממלחמה על הארץ.

ד. אי ההתייחסות כלכל תביעה פרטית בארץ – שכאשר נעשו דברים בתום לב יש אופציית פיצוי. לא הורסים. מי שלא דרש זאת מראש, זו הפרקליטות.

ה. אטימות הלב של ה"בג"ץ", לא לראות בסכנה של זריקת משפחות על ילדיהן מבתיהם, סיבה מספקת לשבירת עיקרון "סופיות הדיון". לא ברור שאם היה מדובר בצער-בעלי-חיים מוכח, גם היו רואים בכך סיבה בלתי ראויה לסטיה מעיקרון זה.. ובוודאי שעצם האפשרות של חיזוק ההתיישבות היהודית בארץ ישראל, ע"י הצגת טיעונים נורמליים, כפי שהיה צריך להיעשות מראש, אינו כלל "גורם" אצל בית-משפט זה...

ו. הרתיעה מחקיקה-למפרע במקרה כזה. כאשר מדובר בפס"ד שאינו קובע "צדק" אלא סה"כ מסתמך על כך שכבר נרשמה הודעת המדינה ונסגר הדיון – בדיוק כנגד זה יש לכנסת את הכלי של חקיקה למפרע: תיקון הטעות של הממשלה עצמה, באי פיקוח והנחיה נכונים של "שליחיה" מהפרקליטות. חולשה מוסרית היא, לחשוש שמא יש לכך שייכות כלשהי ל"חקיקה למפרע" שבאה לעוות פס"ד צודק לגופו של ענין, ע"י חקיקה קונקרטית למקרה ספציפי. אין לכך כך קשר.

ז. המחשבה, שבסוף ה"עיסקה" תשתלם, כי יבנו יותר משיהרסו... אכן, נכון שככלי כנגד תביעות עתידיות, וכענישה למגישי התביעה הנוכחית, זו גישה נכונה. אם כי ראוי לבנות גם בלי זה. אבל לחשוב שאפשר "לדחות נפש מפני נפש"? להגיד ש"משתלם" לזרוק משפחות על ילדיהן מבתיהן, כי "נרוויח" מזה? איפה שמענו דבר כזה בעם ישראל? מה גם, עצם החיזיון של העתקת/הריסת בתים, רק בגלל איזו "להטוטנות" משפטית שכל נביעתה באה מהרצון לערער את אחיזתנו בארץ. לא מאיזו תחושת עוולה אישית של פלוני פרטי.

משפחות וילדים

תמצית העוול הזה, מתנקז מעבר לכלל האומה, גם אל אנשים ספציפיים, משפחות, ילדים.

וכעת, עומדת בפנינו השאלה: מה עושים עם הילדים במצב כזה. מה עם החששות, כיצד מנתבים בין הרצון לחנך לאהבה לבין הזעם המוצדק והאמיתי כנגד העוול ונושאיו. איך לא מערערים את בטחונו של הילד בטוב, בצדק. איפה הכח של אבא ואמא להגן על הבית. ומה עם המדינה שלנו, שאנחנו שמחים עליה, וזה מה שהממשלה עושה לנו. איך לא "שוברים" את הרצף של החיים מדברים כאלו.

מן הסתם, כל משפחה שצריכה להתמודד עם הדברים, יש לה את הכלים שלה, את החוסן המיוחד לה. אפשר אולי לנסות לתרום כמה כיווני חשיבה:

אופטימיות, הורים, הגנת הפרטיות

לילד, באופן טבעי, יש הרצון להתגבר, ללכת קדימה, לחפש איך בסוף בכל זאת יהיה בסדר, יצא טוב, הטוב ינצח. אלו דברים בריאים.

בדרך כלל, גם יש אמון בהורים, שיש להם את היכולת "לסדר את העניינים" במה שנוגע לכללות המשפחה.

ויש גם את "הדברים שלי". מה פתאום שמישהו יעז להיכנס לחדר שלי, לגעת בדברים שלי, ועוד מישהו זר... מה, הוא משוגע? פושע?..

והנה – איום ההרס, מאיים כביכול גם על התקוה והאופטימיות שהילד אוחז בהן בכל זאת, בצדק, בכל תוקף. גם, כביכול, על "הגנת ההורים" הטבעית: מה פתאום שמישהו יעז להיכנס לפה אם אבא לא ירשה לו.. גם על הפרטיות, על מה ש"שלי".

מאיים, חלילה, ב"חיתוך" של הרצף הנורמלי של הגדילה השמחה והשלוה.

[ולפני ההמשך – ידע כל מי שנתן יד לענין המתועב הזה, במה הוא שותף. העצות הלאה – הן לעליה מעל ה"צונאמי". לא להרגעת המצפון של מחולליו...]

לכאורה, עלינו להשתמש באותם כלים עצמם, בחיזוקם והעצמתם, כדי להתגבר. בלי סתירה למיצוי כל אופציית מאבק ציבורית, לכך שהדברים לא יגיעו לפעל, חלילה.

א. לדבר עם הילדים. להקשיב היטב, בנחת. אנחנו המבוגרים ואנחנו נעזור להם ונדריך אותם. אנחנו ביחד ונתחזק. גם אם הם מרגישים את הכאב והחרון שלנו עצמנו. הדיבור וההאזנה לילדים, הוא "זמן איכות" בפני עצמו. מקדישים לו זמן. זמנים. כמו, למשל, להליכה להפגנה... לשוחח.

ב. להסביר את העוול, את הנבלה, בצורה מנומקת ומוסברת. ב"שליטה". לכל גיל כמידת תפיסתו, ובלשון המתאימה לו. ממש מעֵין הסעיפים שבראשית מאמרנו, או בדומה. כך לילד יש "תמונת מצב" בהירה, יש לו תודעת צדק, והוא החזק.. למה? כי כאשר אדם יודע שהוא צודק, יש לו חוסן פנימי. הוא יכול לבוז לעושי העוול. אולי לרחם עליהם. הוא מעליהם. גם עצם יכולת ה"שיפוט" של המצב נותנת חוסן מבפנים. חשוב מאד כשהחוץ "מתנייד". אנחנו גם לא "מטייחים". זה נותן אח"כ את האפשרות לעודד באמיתיות.

אפשר גם "ללמד זכות", "להסביר". לומר – הם פוחדים מה יגידו הגויים אם נודיע לכולם שכל הארץ שלנו. אבל זה לא נכון. הארץ שלנו, ועם זה אנחנו לא לוקחים לאף אחד מה שהוא מחזיק בצדק באופן פרטי.

ג. דבר חשוב מאד נוסף – הוא ההעברה מהפרט אל הכלל. צריך לומר לילדים ברור: אין לממשלה שום דבר נגדנו, נגד המשפחה שלנו. אף אחד בחיים לא היה מעז לקחת לנו משהו שלנו. זה בגלל שהם לא היו מספיק חזקים לאחוז בארץ שלנו, לכן לא אמרו שבעצם כאן זה כמו כל מקום אחר בארץ: אדמה של המדינה, ואם מתברר אחרי הרבה זמן שבאמת זה היה שייך למישהו, טעות, אז נותנים לו פיצוי.

ואפשר גם להוסיף: אולי מהמאבק שלנו על הארץ יֵצֵא משהו טוב: קודם כל, להבא ידעו שצריך להגיד גם בבימ"ש, וגם לכל העולם, שזה שלנו, כל הארץ. חוץ מזה, בשביל ללמד לקח את אלו שחשבו שיהרסו את היישובים, עכשיו יבנו הרבה בתים אחרים, שלא יעזו יותר להגיד שצריך להחריב בית יהודי.

כלומר: אנחנו מרחיקים את הילד מההרגשה של העוול הפרטי, אל זה שמדובר במאבק כללי. כך הוא פחות נפגע; גם מרגיש חלק ממשהו חשוב.

ד. בנידון הנוכחי, אכן צריך לומר לילדים, לענ"ד: אנחנו לגמרי לא מסכימים עם זה – כי לא צריך לעשות שום דבר בגלל השגעונות של אלו שרוצים לקלקל את ישוב הארץ. וגם זה מפריע לעבור מכאן אפילו מטר. אבל תדעו שבסופו של דבר, יהיה לנו את אותו הבית ממש, נעשה בדיוק אותה גינה – ויבנו כאן עוד 300 בתים. אנחנו ננצח.

כלומר: כמה שיותר המשכיות, לא "חיתוך החיים", ותקוה. אופטימיות לעתיד.

ה. אחר כך, יש מקום ל"לימוד זכות", בצורה זהירה. עם כל החרון האמיתי והמוצדק שלנו, דומני שיש ענין "למתוח" ככל האפשר את האפשרות להסביר לילדים את הצד של ה"לא-רשעות" המכוונת, כשיש בכך משהו אמיתי. כמה שאפשר לא לשבור לילדים (אגב, גם לנו, בלי התעלמות מהמציאות) את האמון ברצון הטוב הבסיסי, ברצון לא לעשות עוול, עדיף.

אפשר לומר לילדים: תדעו, האמת שגם הממשלה לא רוצה לעשות את זה. הם היו צריכים להיות יותר אמיצים ולהגיד שזה לא בא בחשבון. הם לא בסדר, הם טעו. בגלל זה, הם רוצים להעביר את אותם בתים, לבנות עוד בתים, כדי לא להיות "רשעים" לגמרי. לתקן. אולי צריך להתפלל בשבילם – שה' יתן להם אומץ להגיד מול כל העולם: זאת הארץ שלנו, בלבד.

וגם יש מקום לומר: פעם, בגלות, היו זורקים יהודים ממקומם וזהו. היום, ב"ה, אנחנו בארץ ישראל. אנחנו לא יוצאים לגלות. ואפילו מי שעושה עוול כזה – חושב איך בכל זאת הוא יבנה את הארץ. התקדמנו. נקטה שבזכותנו, לא יהיו יותר דברים כאלו לעולם.

וביטחון גמור בה', אחרי כל ההסברות: תראו שה' יסובב את הכל לטובה.

האוירה המשפחתית החמה, ה"ביחד", הסברת המצב הבהירה, ההסברה שזה לא "נגדי" אישית, החוסן האידיאולוגי שלנו למעלה מעושי העוול, אי שקיעה בכעס ויאוש מוחלט מה"מימסד", התקוה הברורה והמפורטת לעתיד, נצחון דרכנו, הביטחון בה' – יביאו בעז"ה, עם הרבה תפילה, לכך שהילדים יצאו מחוזקים גם מהמאבקים שכלל לא רצינו שיגיעו אליהם. וה' ירחם על עמו ונחלתו.