דפים

יום שבת, 31 בדצמבר 2011

על חינוך לענוה ותדמית עצמית חיובית. לע"נ אבי מורי ר' שמואל ב"ר בצלאל בזק ז"ל.

כָּךְ מְעִידָה הַתּוֹרָה (שְׁמוֹת יִב, ג): "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכָּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה". וְגַם: "וְלֹא-קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל-פָּנִים".

עַל מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, אֵין לָנוּ מִלִּים לְדַבֵּר. חֶרְדַת קֹדֶשׁ. וַאֲפִלּוּ הַמִּילִים הַלָּלוּ קְטַנּוֹת מִדַּי, שֶׁכֵּן.. הֵן מִלִּים.

אַךְ הִנְנוּ יְכוֹלִים לִרְאוֹת מַה שֶּׁאָמְרָה תּוֹרָה - "תּוֹרָהּ צִוָּהּ לָנוּ מֹשֶׁה", שֶׁהִיא "תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מִשִּׁיבַת נָפֶשׁ" - וְאָנוּ רוֹאִים שֶׁהַתּוֹרָה מְעִידָה עַל מֹשֶׁה שֶׁהָיָה עָנָו מִכָּל הָאָדָם, וְעִם זֶה שֶׁהָיָה גְּדוֹל הַנְּבִיאִים וְלֹא קַם נָבִיא כָּמוֹהוּ.

מֻכְרָחִים אָנוּ לְהָבִין שֶׁשְּׁנֵי הַצְּדָדִים הַלָּלוּ הֵם עִנְיָן אֶחָד: מְקוֹר כָּל הַגֹּדֶל וְהַטּוֹב הוּא דְּבַר ה'. כַּמָּה img12849 (2)שֶׁהָאָדָם יוֹתֵר דָּבוּק בַּה', הוּא יוֹתֵר גָּדוֹל. וּמִכֵּיוָן שֶׁהוּא מִתְקָרֵב אֶל מְקוֹר הַשֶּׁפַע, הַגֹּדֶל וְהַטּוֹב הָאֵין סוֹפִי - הֲרֵי הוּא מִתְמַלֵּא בָּעֲנָוָה אֵין קֵץ, שֶׁלֹּא יָכֹל לְהַשִּׂיגָהּ בֶּאֱמֶת מִי שֶׁקָּטָן מִמֶּנּוּ. וְכֵן לְהֶפֶךְ - כַּמָּה שֶׁאָדָם יוֹתֵר מְבַטֵּל עַצְמוֹ בִּפְנֵי מְקוֹר הַכֹּל, כָּךְ אֵין בּוֹ חֲסִימוֹת קְטַנּוֹת וְאֶגוֹאִיסְטִיּוֹת, וְהוּא אָכֵן מִתְמַלֵּא בְּשֶׁפַע טוֹב וְגֹדֶל שֶׁל אֱמֶת. נִמְצְאוּ הַגְּדֻלָּה וְהָעֲנָוָה, שֶׁמִּמַּבַּט שִׁטְחִי רִאשׁוֹנִי נִרְאוֹת סוֹתְרוֹת, מַשְׁלִימוֹת זוֹ אֶת זוֹ וּתְלוּיוֹת זוֹ בְּזוֹ.

כְּשֶׁאָנוּ מִתְבּוֹנְנִים בַּנּוֹשֵׂא שֶׁל חִנּוּךְ לָעֲנָוָה - הִנְנוּ נִתְקָלִים בִּמְבוּכָה מְסֻיֶּמֶת שֶׁאוּלַי אַף הִתְעַצְּמָה בְּדוֹרוֹתֵינוּ:

מִצַּד אֶחָד, הַמֻּשָּׂגִים שֶׁל חֲשִׁיבוּת הַתַּדְמִית הָעַצְמִית, הַחְשָׁבַת הָעֵרֶךְ הָעַצְמִי - קָנוּ לָהֶם שְׁבִיתָה בְּלֵב מְחַנְּכִים וּפְּסִיכוֹלוֹגִים. גַּם בִּסְתָם הִתְבּוֹנְנוּת פְּשׁוּטָה אֶפְשָׁר לִרְאוֹת כַּמָּה חָשׁוּב שֶׁיֶּלֶד יַחְזִיק אֶת עַצְמוֹ "שָׁוֶה ".. כַּמָּה זֶה מְעוֹדֵד וְנוֹתֵן כּוֹחוֹת. כַּמָּה הִזְהִירָה תּוֹרָה וּפֵרְשׁוּ חז"ל, עַל הוֹנָאַת דְּבָרִים, עֶלְבּוֹן, הַשְׁפָּלָה . מֵאִידָךְ, כְּבָר אָמְרוּ חז"ל: מַה שֶּׁעָשְׂתָה חָכְמָה עֲטָרָה לְרֹאשָׁהּ - עָשְׂתָה עֲנָוָה עֵקֶב לְסוּלְיַתַּהּ. גִּדְּלוּ אֶת הָעֲנָוָה מֵעַל הַחָכְמָה, וְכָל הַתּוֹרָה מְלֵאָה בְּשֶׁבַח עַנְוֵי אֶרֶץ וְשִׁפְלֵי רוּחַ.

דָּבָר זֶה מְעוֹרֵר אוֹתָנוּ לְעִיּוּן : הַאִם יֵשׁ סְתִירָה בַּדְּבָרִים? שֶׁמָּא צֹרֶךְ בְּבֵרוּר מְדֻיָּק יוֹתֵר שֶׁל הַמֻּשָּׂגִים?

כָּךְ כּוֹתֵב הַגָּאוֹן הָאַדֶּרֶ"ת זַצ"ל (רַבִּי אֵלִיָּהוּ דָּוִד רָבִּינוֹבִיץ' תְּאוֹמִים, רַבָּה שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם לִפְנֵי כְּמֵאָה שָׁנָה וְחוֹתְנוֹ שֶׁל הָרַב קוּק זצ"ל. מִגְּדוֹלֵי גְּאוֹנֵי דּוֹרוֹ וּבַעַל מִדּוֹת מֻפְלָא): "מֵעוֹדִי אֲנִי שׂוֹנֵא אֶת הַגַּאֲוָה. עוֹד מִיַּלְדוֹתַי וְקַטְנוּתִי תִּעַבְתִּי בְּלִבִּי אֶת הָאִישׁ אֲשֶׁר רָאִיתִי בּוֹ סִימָנֵי גַּאֲוָה.

כְּפִי דִּמְיוֹנִי, ב"ה שֶׁאֵין בְּלִבִּי שׁוּם שֶׁמֶץ גַּאֲוָה, אִם כִּי פְּעָמִים הַרְבֵּה אֲנִי רוֹאֶה טִיב כִּשְׁרוֹנוֹתַי וּמַעֲלוֹת הַמְּעַטּוֹת בִּי, אֲבָל ב"ה אֵינֶנִּי נִפְעַל לְהִתְגָּאוֹת עַל יְדֵי זֶה" (וּבַהֶמְשֵׁךְ כּוֹתֵב: אֲנִי מַכִּיר עֶרְכִּי הַדַּל וְתוֹרָתִי הַמְּעַטָּה מְאוֹד, שֶׁאֵין לִי כְּלָל וּכְלָל בַּמֶּה לְהִתְפָּאֵר, וְאֵין בִּי מִדַּת עֲנָוָה כְּלָל, רַק פְּשׁוּטוֹ כְּמַשְׁמָעוֹ, שֶׁאֵין בִּי כְּלוּם וְאֵינֶנִּי כְּלוּם..).

כַּמּוּבָן, אֵיפֹה אֲנַחְנוּ וְאֵיפֹה הָאַדֶּרֶ"ת (אָדָם שֶׁחִבֵּר עֶשְׂרוֹת סְפָרִים בִּגְאוֹנוּת וְכוֹתֵב "תּוֹרָתִי הַמְּעַטָּה מְאוֹד"..) - אֲבָל עִקָּרוֹן חָשׁוּב לָמַדְנוּ מִדְּבָרָיו: יָכֹל אָדָם שֶׁיֵּדַע עַל כִּשָּׁרוֹן אוֹ מַעֲלָה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ, וְאֵין הַדָּבָר זֵהֶה לְגַאֲוָה ; אַף "אֵינוֹ נִפְעַל לְהִתְגָּאוֹת עַל יְדֵי זֶה". לוֹקֵחַ אֶת הַדָּבָר כְּעֻבְדָּה, אוּלַי גַּם שָׂמֵחַ בָּהּ, וְאֵינוֹ "מִתְנַפֵּחַ" כְּהוּ-זֶה, לֹא חוֹשֵׁב עַצְמוֹ לְ"מַשֶּׁהוּ"..

אָכֵן, הַ"הִתְנַפְּחוּת", הַהַחְשָׁבָה הָעַצְמִית הַיְּתֵרָה, הַ"אֲנִי, אֲנִי, אֲנִי.." סוֹתְמִים בִּפְנֵי הָאָדָם אֶת רְאִיַּת מְקוֹמוֹ, אֶת הַהִתְעַלּוּת (שֶׁהֲרֵי הוּא כְּבָר..הַכֹּל), אֶת כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת וְהַמְּקֻבָּלוּת עֲלֵיהֶם, אֶת שִׂמְחַת הָאֱמֶת שֶׁבִּרְאִיַּת הַגֹּדֶל וְהַשֶּׂגֶב - וְהָעֲלִיָּה אֵלָיו מַדְרֵגָה אַחַר מַדְרֵגָה.

לְאִידָךְ, הַזִּילוּת הָעַצְמִית, הַיֵּאוּשׁ מֵעַצְמוֹ חָלִילָה, הַ"סְמַרְטוּטִיּוּת", הֵן הֶפֶךְ כְּבוֹד צֶלֶם אֱלֹקִים שֶׁבָּאָדָם, הֶפֶךְ הַשִּׂמְחָה, הֶפֶךְ תִּקְוַת הָעֲלִיָּה.

כָּךְ מַזְהִיר רַבִּי נַחְמָן מִבְּרֶסְלָב בַּ"תּוֹרָה" הַמְּפֻרְסֶמֶת שֶׁלּוֹ (לִקּוּטֵי מוֹהֲרָ"ן רפ"ב), שֶׁיְּחַפֵּשׂ הָאָדָם אֶת נְקֻדַּת הַטּוֹב שֶׁיֵּשׁ בּוֹ. וְלֹא בִּמְקוֹם הָרְאִיָּה הַמְּצִיאוּתִית שֶׁיֵּשׁ בָּהּ גַּם יְכֹלֶת לְבִקֹּרֶת עַצְמִית. אֶלָּא גַּם אִם רוֹאֶה אֶת עַצְמוֹ בְּעֹמֶק הָרַע, חֲלִילָהּ, גַּם שֵׁם יְחַפֵּשׂ אֶת מְעַט הַטּוֹב שֶׁיֵּשׁ בּוֹ (וְאוֹמֵר הָרַב קוּק זצ"ל: אֲפִלּוּ חֶשְׁבּוֹנוֹ מְעֻרְפָּל כָּל כָּךְ עַד שֶׁאֵינוֹ מוֹצָא בְּעַצְמוֹ טוֹב, הֲלֹא זֶה שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּאוֹתָהּ עֵת בִּקֹּרֶת עַצְמִית כָּזוֹ, רֶגֶשׁ מוּסָרִי כָּזֶה - זֶה עַצְמוֹ מוֹרֶה עַל הַטּוֹב שֶׁבּוֹ, וְיִתְחַזֵּק בְּכָךְ וִישַׂמַּח עַצְמוֹ בַּזֶּה). וְעַל יְדֵי רְאִיַּת הַטּוֹב יַעֲלֶה - וּכְבָר אֵינוֹ הֵיכָן שֶׁהָיָה קֹדֶם לָכֵן. וְשׁוּב - יִמְצָא אֶת הַטּוֹב שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כָּעֵת, וְכָךְ יַעֲלֶה מַדְרֵגָה אַחַר מַדְרֵגָה.

וְשֶׁלֹּא נִטְעֶה לַחְשֹׁב שֶׁזֶּה בָּא בִּמְקוֹם הָעֲבוֹדָה הָעַצְמִית, שֶׁל תּוֹרָה וּתְפִלָּה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, מַדְגִּישׁ רַבִּי נַחְמָן שֶׁהַנִּסָּיוֹן מַרְאֶה שֶׁאֲנָשִׁים שֶׁלֹּא הִסְתַּכְּלוּ כָּךְ, לֹא הִתְאַמְּצוּ גַּם בְּמַה שֶּׁיָּכְלוּ, כִּי אִבְּדוּ אֶת הַמּוֹטִיבַצְיָה וְהָאֵמוּן הָעַצְמִי. וְעַל כֵּן, "הִזְהִיר מְאוֹד" "לָלֶכֶת" עִם הַתּוֹרָה הַזֹּאת..

נִמְצֵינוּ לְמֵדִים , שֶׁהַגַּאֲוָה מְתֹעֶבֶת וְהַחֻלְשָׁה אֵינָהּ מַעְלָה.. "הָעֹז וְהָעֲנָוָה לְחִי עוֹלָמִים" וּבְמִדּוֹתָיו עָלֵינוּ לִדְבֹּק.

אֵיךְ נְחַנֵּךְ יְלָדִים לְעֹז וְלָעֲנָוָה כְּאֶחָד? לִהְיוֹתָם בִּלְתִּי "מִתְנַפְּחִים", בִּלְתִּי מִתְגָּאִים אִישׁ עַל רֵעֵהוּ, בִּלְתִּי "מַחְשִׁיבִים אֶת עַצְמָם" עַד כְּדֵי סְתִימַת הָאִישִׁיּוּת, סְתִימַת יְכֹלֶת הַקַּבָּלָה מֵאֲחֵרִים וּמִגְּדוֹלִים מֵהֶם, בִּלְתִּי תְּלוּיִים נַפְשִׁית בַּגַּאֲוָה שֶׁכָּזוֹ - וְעִם זֶה, בַּעֲלֵי שִׂמְחַת חַיִּים, אֵמוּן בְּכֹחֹתֵיהֵם, בַּטּוּב שֶׁבָּהֶם, רְאִיַּת עַצְמָם כְּ"שָׁוִים", כִּיכוֹלִים, מְלַאי עֹז וְעָצְמָה?

קֹדֶם כָּל, כַּמּוּבָן, עָלֵינוּ לְחַנֵּךְ אֶת עַצְמֵנוּ לְכָךְ. לֹא נָעִים.. אֲבָל הַחִנּוּךְ, כַּמּוּבָן, אֵינוֹ מִפְלָט מֵעֲבוֹדָה עַצְמִית בְּשֵׁם הַצֹּרֶךְ "לוֹמַר לַאֲחֵרִים"... אַדְרַבָּה, מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ יִרְאַת שָׁמַיִם - דְּבָרָיו נִשְׁמָעִים (וְהָיָה הָרַב צְבִי יְהוּדָה הַכֹּהֵן קוּק זצ"ל מַדְגִּישׁ: קֹדֶם כֹּל , נִשְׁמָעִים לְעַצְמוֹ. וּמִתּוֹךְ כָּךְ - גַּם לַאֲחֵרִים). אָכֵן, לִפְעָמִים אֲנַחְנוּ עוֹשִׂים אֶת עֲבוֹדָתֵנוּ הָעַצְמִית בְּיַחַד עִם הַיְּלָדִים. אִתָּם אָנוּ חוֹזְרִים לְקוֹמַת הַבָּסִיס וּבוֹנִים מִשָּׁם. זֶה בִּבְחִינַת שָׂכָר שֶׁיֵּשׁ לְמִי שֶׁמְּלַמֵּד יְלָדִים בֶּאֱמוּנָה.

יֵשׁ לְהַדְגִּישׁ שֶׁהָאֵמוּן הָעַצְמִי שֶׁיֵּשׁ לַיֶּלֶד בְּכֹחוֹתַיו, הַתַּדְמִית הָעַצְמִית שֶׁלּוֹ, זֶה דָּבָר קְרִיטִי. מְחַנֵּךְ עוֹיֵן, חָלִילָה , שֶׁמַּשְׁפִּיל אֶת הַיְּלָדִים, מַעֲלִיב אוֹתָם, מִשְׁדַּר זִלְזוּל, "בִּטּוּל", חָס וְשָׁלוֹם, אֲפִלּוּ בְּלִי מִלִּים, אֵינוֹ יָכוֹל לְחַנֵּךְ. שֶׁיַּחְזֹר בַּתְּשׁוּבָה שְׁלֵמָה . "יְהִי כְבוֹד תַּלְמִידְךָ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלְּךָ", כָּאָמוּר בְּמַסֶּכֶת אָבוֹת.

יֶלֶד (וְלֹא רַק יֶלֶד..) שֶׁאוֹמְרִים לוֹ בָּאֹפֶן הַנָּכוֹן, שֶׁהוּא חָכָם, טוֹב, שֶׁעָשָׂה עֲבוֹדָה יָפָה, שֶׁהִתְנַהֵג בְּצוּרָה טוֹבָה, הַדָּבָר מַעֲצִים "עַל-הַמָּקוֹם" אֶת כּוֹחוֹת הַטּוֹב שֶׁבּוֹ , מוֹצִיאָם לַפֹּעַל עוֹד יוֹתֵר. וְחָלִילָה חָלִילָה לְהֶפֶךְ.. אָכֵן, אֵין מְדֻבָּר בְּאֹפֶן שֶׁמֵּבִיא לִזְחִיחוּת הַדַּעַת אֶלָּא בְּצוּרָה שֶׁמְּבִיאָה לְשִׂמְחָה , לְעוֹד רָצוֹן טוֹב. וְזֶה דָּבָר שֶׁנִּתָּן לִרְאוֹת בְּקַלּוּת. יֶלֶד שֶׁסְּתָם יַגִּידוּ לוֹ כָּל הַזְּמַן: אַתָּה הַיֶּלֶד הֲכִי חָכָם בָּעוֹלָם.. כַּמּוּבָן, יִתְמַלֵּא בְּגַאֲוָה מְטֻפֶּשֶׁת. אוּלַי גַּם קְצָת בַּחָכְמָה, אַךְ יוֹתֵר מִזֶּה בְּאֵיזוֹ שַׁלְוָה אֱוִילִית שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְהִתְאַמֵּץ, וְהִתְנַשְּׂאוּת מְטֻפֶּשֶׁת עַל סְבִיבוֹתָיו. אַךְ יֶלֶד שֶׁעָשָׂה עֲבוֹדָה טוֹבָה, שֶׁאָמַר רַעְיוֹן יָפֶה, וְאָנוּ נַגִּיד לוֹ לְגוּפוֹ שֶׁל עִנְיָן, בְּהִתְפַּעֲלוּת: "אֵיזֶה חָכָם אַתָּה, אֵיזֶה רַעְיוֹן יְפֵה" - אוֹ סְתָם הַחְמָאה וְחִזּוּק מִפַּעַם לְפַעַם, מִלָּה טוֹבָה - הֲרֵי שֶׁהַדָּבָר יְעוֹדֵד אוֹתוֹ, יְשַׂמֵּחַ אוֹתוֹ, יִתֵּן לוֹ כֹּחוֹת. לִפְעָמִים אֲפִלּוּ סַבְלָנוּת יֶתֶר כְּלַפֵּי חֲבֵרָיו; שֶׁהֲרֵי מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בִּטָּחוֹן שָׁלֵו בְּכֹחוֹת עַצְמוֹ, אֵינוֹ רוֹאֶה צֹרֶךְ לְהִבָּנוֹת ע"י הַשְׁפָּלַת זוּלָתוֹ. אֶפְשָׁר לְהַבְחִין עַל הַיְּלָדִים: מָתַי שֶׁבַח הוּא בְּגֶדֶר בּוֹנֶה, וּמָתַי הוּא "מֵצִיף"..

הַדְּבָרִים גַּם מִשְׁתַּנִּים מִיֶּלֶד לְיֶלֶד , לְעִתִּים מִגִּיל לַגִּיל: יֵשׁ יֶלֶד שֶׁכִּכְלָל צָרִיךְ יוֹתֵר לְחִזּוּק - וְיֵשׁ מִי שֶׁכָּל כָּךְ "מַחְזִיק מֵעַצְמוֹ", שֶׁצָּרִיךְ אִתּוֹ יוֹתֵר מְתִינוּת, לֹא לִגְרֹם לוֹ "לְהִסָּתֵם" מֵרֹב גַּאֲוָה.. (אִם כִּי גַּם כָּזֶה צָרִיךְ בְּדִיקָה מְדֻקְדֶּקֶת: לְעִתִּים, דַּוְקָא הָרַבְרְבָנוּת בָּאָה מִתּוֹךְ חֹסֶר בִּטָּחוֹן עַצְמִי וְצֹרֶךְ לְחַפּוֹת עַל כָּךְ. וְאָז - אַדְרַבָּה, צָרִיךְ לְשַׁבֵּחַ בְּאֹפֶן רָגוּעַ, עִקְבִי, עַד שֶׁיֵּרָגַע מֵהַצֹּרֶךְ הַזֶּה. וְגַם מִי שֶׁמַּפְגִּין בִּטְחוֹן עַצְמִי רָב אֵינוֹ צָרִיךְ לְהֵעָנֵשׁ עַל כָּךְ. יֵשׁ לִבְדֹּק אֶת "יְכֹלֶת הַהֲכָלָה" שֶׁלּוֹ. לִפְעָמִים כָּל שֶׁבַח רַק מוֹסִיף לוֹ טוֹב, אֵינוֹ "נִפְעַל לְהִתְגָּאוֹת מִזֶּה", רַק שָׂמֵחַ . לִפְעָמִים "נִסְתַּם" - וְאָז צָרִיךְ הַנְהָגָה קְצָת שׁוֹנֶה. כַּמּוּבָן, בְּלִי לִפְגֹּעַ וּלְהַעֲלִיב. אוּלַי לְשׂוֹחֵחַ, לְצַיֵּן אֶת הַטּוֹב שֶׁיֵּשׁ וְכַמָּה חָשׁוּב שֶׁאָדָם יוֹדֵעַ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בַּטּוֹב שֶׁבּוֹ כְּדֵי לַעֲלוֹת עוֹד. לְהַכִּיר שֶׁיֵּשׁ מַה לַּעֲלוֹת וְדַוְקָא זוֹ הַשִּׂמְחָה הָאֲמִתִּית..). לִפְעָמִים, "הַשֵּׂכֶל בָּא עִם הַזְּמַן"...

עַל כֵּן, לִכְאוֹרָה, נִרְאֶה שֶׁכַּאֲשֶׁר אָנוּ רוֹצִים לְחַנֵּךְ יְלָדִים לְעֹז וַעֲנָוָה כְּאֶחָד - אוּלַי טוֹב לְהַעֲמִיד אֶת הַסְבָּרַת הָעֲנָוָה עַל שְׁלוֹשָׁה עִקָּרִים:

הָאֶחָד - כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ בָּנוּ הוּא מֵה'. כָּל הַטּוֹב שֶׁיֵּשׁ לָנוּ - ה' נָתַן לָנוּ. אֲנַחְנוּ יְכוֹלִים לִשְׂמֹחַ בְּכָל נְקֻדָּה שֶׁל טוֹב שֶׁה' נָתַן לָנוּ, בְּכָל הַצְלָחָה. טוֹב שֶׁנִּשְׂמַח בַּזֶּה. גַּם לְהוֹדוֹת עַל כָּךְ לַה'. כָּךְ אָנוּ "מְמִירִים" אֶת הַגַּאֲוָה הָרָעָה בַּשִּׂמְחָה הַטּוֹבָה, מִתְחַזְּקִים בַּטּוֹב שֶׁיֵּשׁ בָּנוּ - וְזוֹכְרִים שֶׁזֶּה מֵה'.

הַשֵּׁנִי - כַּמּוּבָן יֵשׁ לָנוּ עוֹד הַרְבֵּה לְהִתְקַדֵּם, לְהוֹסִיף טוֹב. לְהַצִּיג אֶת זֶה כְּאֶתְגָּר מְשַׂמֵּחַ. וּבְכֵן, בַּמָּקוֹם לִטְפֹּחַ לְעַצְמֵנוּ עַל הַכֶּרֶס - אָנוּ מִשְׁתַּמְּשִׁים בַּשִּׂמְחָה עַל נְקֻדּוֹת הַטּוֹב שֶׁבָּנוּ, עַל הַהַצְלָחָה, כְּבָסִיס וּכְהוֹסָפַת כֹּחַ לְעוֹד הִתְעַלּוּת וְהִשְׁתַּלְּמוּת. כְּלָל גָּדוֹל בְּהִלְכוֹת הֲכָנַת מַצָּה (וְכַיָּדוּעַ הַמַּצָּה הִיא סֵמֶל הָעֲנָוָה) כָּל זְמַן שֶׁמִּתְעַסֵּק בַּבָּצֵק - אֵינוֹ מַחְמִיץ.. כְּשֶׁאָדָם עוֹסֵק בַּכִּשְׁרוֹנוֹת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ, לְעָלִיָה, לִפְּרוֹדוּקְטִיבִיּוּת - הוּא מוֹסִיף בָּהֶם טוֹב וְשִׂמְחָה וְאֵינוֹ מַחְמִיץ מִגַּאֲוָה מְטֻפֶּשֶׁת.

וְהַשְּׁלִישִׁי - לִזְכֹּר שֶׁגַּם בָּאֲחֵרִים יֵשׁ טוֹב. בְּכָל אֶחָד יֵשׁ טוֹב מְיֻחָד. זֶה דָּבָר מְשַׂמֵּחַ. כֻּלָּם בַּנִּים שֶׁל ה', טוֹב שֶׁלְּכָל אֶחָד יֵשׁ מַשֶּׁהוּ מְיֻחָד וְיֵשׁ תַּפְקִיד מְיֻחָד בָּעוֹלָם. צָרִיךְ לִיצֹר אֲוִירָה שֶׁל חֶבְרָה מְכַבֶּדֶת, ףמְפַרְגֶּנֶת", שֶׁבָּהּ כָּל אֶחָד מִסְתַּכֵּל בְּעַיִן טוֹבָה עַל הַטּוּב שֶׁבַּחֲבֵרוֹ. כַּמָּה שֶׁיָּלַד יוֹתֵר בָּטוּחַ בַּטּוּב שֶׁבּוֹ - כָּךְ קַל לוֹ יוֹתֵר לְשַׁבֵּחַ אֶת חַבֵרוֹ. וְכַמָּה שֶׁהוּא יְשַׁבֵּחַ אֶת חַבֵרוֹ - כָּךְ תִּהְיֶה לַחֲבֵרוֹ שְׂמֵחָה גְּדוֹלָה יוֹתֵר לְשַׁבֵּחַ וּלְעוֹדֵד גַּם אוֹתוֹ, לִרְאוֹת אוֹ הַטּוֹב שֶׁבּוֹ. וְזֶה מַהֲלָךְ שֶׁבּוֹ הַטּוֹב הַיִּחוּדִי לְכָל אֶחָד מִתְפַּתֵּחַ מִכֹּחַ עִידוּדוֹ, לְלֹא הִתְנַפְּחוּת יְתֵרָה כִּי גַּם הוּא מִסְתַּכֵּל בְּעַיִן טוֹבָה עַל זוּלָתוֹ.

כַּמּוּבָן, לִדְבָרִים אֵלּוּ אֵין קֶשֶׁר לַבִּקֹּרֶת הַנִּדְרֶשֶׁת עַל הִתְנַהֲגוּת לֹא רְצוּיָה. אֵין צֹרֶךְ "לְהַחְנִיף" לְגַבֵּי דְּבָרִים שֶׁאֵינָם רְאוּיִים. אֶפְשָׁר לְכַבֵּד יֶלֶד, לָתֵת בּוֹ אֵמוּן, לֶאֱהֹב אוֹתוֹ - בְּלִי לְקַבֵּל כָּל הִתְנַהֲגוּת שֶׁלּוֹ כְּטוֹבָה. לְהֶפֶךְ, יֶלֶד צָרִיךְ אֶת הַהַכְוָנָה הַזּוֹ. אֶלָּא שֶׁעָלֶיהָ לְהֵעָשׂוֹת, כְּכָל תּוֹכָחָה, מִתּוֹךְ קִרְבָה, הַקְשָׁבָה, הֲבָנַת הַמַּצָּב וְהַיֶּלֶד. "אֶת אֲשֶׁר יֹאהַב... יוֹכִיחַ".

לִפְעָמִים אָנוּ צְרִיכִים לְהַרְגִּישׁ אֲפִלּוּ "הִזְדַּהוּת" עִם הַשִּׂמְחָה שֶׁהָיְתָה לַיֶּלֶד בַּמַּעֲשֶׂה שׁוֹבְבוּת כָּלְשֶׁהוּ, כְּדֵי שֶׁנּוּכַל אח"כ לוֹמַר "אָמְנָם... אֲבָל הַמְּחִיר שֶׁל זֶה כָּבַד מִדַּי" וּלְהַסְבִּיר. לְהַדְרִיךְ לְהַבָּא. לָתֵת אֵמוּן בַּיְּכֹלֶת וּבַתִּקּוּן. כְּשֶׁיֶּלֶד מַרְגִּישׁ שֶׁאָנוּ "אִתּוֹ", מְבִינִים אוֹתוֹ, נוּכַל גַּם לְהִסְתַּיֵּג חַד מַשְׁמָעִית מִמַּה שֶּׁאֵינוֹ רָאוּי, לְהַסְבִּיר בְּנַחַת, וְהוּא - בעז"ה - גַּם יְקַבֵּל וְגַם יוֹסִיף אַהֲבָה לְמִי שֶׁמַּדְרִיכוֹ. תַּדְמִיתוֹ הָעַצְמִית לֹא תִּפָּגַע; אַדְרַבָּה תִּבָּנֶה בַּאֲמִתִּיּוּת.

כָּל הַדְּבָרִים הַלָּלוּ - כְּכִוּוּן לַחֲשִׁיבָה בַּנּוֹשֵׂא. אֶפְשָׁר לַחְשֹׁב, לְהַשִּׂיג, לְהָאִיר וּלְהָעִיר. אַחֲרֵי הַכֹּל - מִי אֲנַחְנוּ שֶׁנִּתְגָּאֶה לְהַדְרִיךְ בְּעִנְיְנֵי עֲנָוָה...

יום ראשון, 25 בדצמבר 2011

אש שורפת מול אש של חיים ובנין. לשמיני של חנוכה

"תנו רבנן: מצות חנוכה... והמהדרין מן המהדרין - בית שמאי אומרים, orig_31BDD688712944B5A479A4F56DF88DB3יום ראשון מדליק שמונה, מכאן ואילך פוחת והולך. ובית הלל אומרים יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך".

יום השמיני של חנוכה, "זאת חנוכה", הוא השלמת החנוכה. המהר"ל מפראג זצ"ל אומר שהשמיני מרמז על מה שמעבר לטבע - על הנס. ימי הבריאה, עם השבת, נכללים בשבע - ושמונה זה כבר מעל מסגרת הזמן.

חנוכה - מתחיל מהסייעתא דשמיא שמעבר לטבע, עובר דרך השתדלותנו במלחמה ובטהרה, ובסופו של דבר מתברר שהכל, גם השתדלותנו, יונק את כחו ממה שמעל הטבע, דבר ה' המוחלט, פנימיותם הטהורה של ישראל, שלפני כל המגבלות ומעליהם.

בית שמאי מתחילים מהאידיאל, מציון המטרה, ומשם יורדים אט אט אל עולם המעשה המפורט - ובית הלל בסדר הפוך: צעד אחר צעד עד שמגיעים אל הגילוי השלם של המעל הטבע שמופיע בנס.

גם בית הלל יודעים שכל יסוד הבנין ההדרגתי מתחיל מכך שיש בפנים אידיאל גדול, מכך שבעצם כבר יש נס בתוכיותנו, שאנו קשורים לבלתי מוגבלות של יכולת ה'. אלא שהם בונים את זה במציאות באופן "חינוכי": קומה אחר קומה אנו בונים ומעבדים, מזככים את המידות ואת המעשים, עד שמופיע עלינו, כאן בעולם, האור הגדול שהיה גנוז מלכתחילה בעומק הלב, בנקודת הקשר הפנימית שלנו בה' אלוקי ישראל.

יש אש ויש אש. החומר אותו חומר והאנרגיה אותה אנרגיה - ובכל זאת, יש אש שורפת ומכלה ויש אש מחממת מאירה. הנה, ראינו לצערנו הגדול, לפני שנה, בכרמל, אש שורפת ומכלה, מאדם ועד עץ השדה. ובאותם ימים - הדלקנו אש מאירה ושופעת את החום הפנימי, העדין, של טהרתם של ישראל. אש נרות החנוכה.

האש השורפת - היא אש מתפרצת, ללא גבולות, ומקבילה לכחות הנפש והגוף שמתפרצים ללא איפוק, הכווונה, הגבלה ופיתוח. זו אש נוסח יוון, שאומנם למראית העין יש בה "טבעיות" וגילוי כחות חזקים - אך סופה שמכלה והורסת מנפש ועד בשר. הורסת גם את עצמה.

כנגד זה סדר העלאת אורם של ישראל. בנין הכחות והמידות של עם IMG_4991ישראל. איפוק. איפוק שמטרתו אינה הגבלה לשמה, אלא הבנה איך מגלים את העוצמה בחיים, בצורה בונה וממלאת חיים.

קודם כל יש קישור לה', לתורתו, לאופיים של ישראל. יש מגמה, יש אופי פנימי, טוב פנימי. אח"כ, כשמתגלים כחות החיים הטבעיים, השאיפות הטבעיות, אנו שמחים בקיומם ומנתבים בעדינות. מגבילים ומפתחים. שיתאימו לטוב הפנימי, המוסרי, שהקב"ה טבע בנו. ככה הולכים כחותינו ומתגדלים בדרך שמחזקת את הופעת הטוב, שנותנת לטוב כלים מלאי שמחה ועוצמה להופיע בהם.

כשאנו עוסקים בחינוך בדרך זו - איננו מדכאים את כחות החיים ושמחת החיים הטבעית, וגם איננו מניחים להם להתפרץ בצורה מופקרת, תאוותנית, חסרת אחריות. בעדינות, בשמחה, בהכוונה עדינה אנו בונים אותם, נר אחרי נר, שלהבת מחממת ומאירה, מעכלים כל שלב, וממשיכים. כהדרכת בית הלל: מוסיף והולך. זוכרים שיש בתוך כל ילד, בתוך כל אדם, טוב פנימי גדול, אישיות יחודית, נשמה; וגילוים בחיים, שילובם עם הכחות הטבעיים, הוא מהלך חינוכי ארוך, סבלני ואוהב. מוסיף והולך.

יום רביעי, 14 בדצמבר 2011

חנוכה–הורים וילדים

בעזהי"ת.

clip_image002

לכבוד החנוכה הקרב ובא - נעסוק בענייני חנוכה.חנוכיה

בזמן בית המקדש השני (כ - 200 שנה לפני שנחרב) שלטו בארץ היוונים. הם היו ההיפך הגמור מעם ישראל: לנו הכי חשוב מה ש"בִּפנים" - להיות עִם לב טוב: טובים, צדיקים, מרחמים אחד על השני; מתוך זה גם עושים מעשים טובים, מדברים יפה. להם היה חשוב מה ש"מבחוץ" - להיראות יפים וחזקים; לא בשביל להשתמש בזה למטרות טובות, לדברים טובים.

אצלנו משתמשים בַּחוזק, בַּכֹּח, לדברים טובים - לעזור, ועוד דברים כאלה. בַּיופי - אנחנו יכולים להשתמש ל"הידור מצוה"; לעשות, למשל, בית כנסת יפה, מזוזה יפה. לפעמים עושים דברים יפים בשביל לשמח את האנשים, שיהיה להם נעים - והשמחה נותנת להם כח גם למעשים טובים.

לא כך אצל היוונים - אצלם המטרה זה היופי והכח; אין מצוות ומעשים טובים. היו להם גם אלילים. הם חשבו שיש אלוהים של היָם ואלוהים לשמש ועוד שטויות כאלה. אנחנו יודעים שה' אחד, הוא עשה את הכל.

רצו היוונים להכריח את היהודים להתנהג כמותם. הם גם רצו לשלוט בארץ שלנו, להגיד מה לעשות פה. לצערנו היו יהודים "מתיוונים" שהתנהגו כמותם. אבל היהודים הטובים לא הסכימו שהיוונים ישלטו פה, גם לא הסכימו להתנהג כמותם. היוונים גזרו (הכריחו) לא לשמור שבת, לא לעשות ברית מילה, ועוד דברים.

מרדו היהודים ביוונים הרשעים ונלחמו בהם. מי היו בראש המרד? מתיתיהו הכהן הגדול ובניו, החשמונאים. היהודים היו מעטים, והיוונים רבים; היהודים בלי צבא מאומן, והיוונים - עִם צבא גדול, ופילים. אבל ליהודים היתה מטרה חשובה, קדושה: הם רצו שאנחנו נשלוט ונחליט בארץ, לא היוונים; ונחיה כמו שמתאים לנו, לעם ישראל - טובים, צדיקים, מרחמים, זוכרים שה' ברא את העולם ולא עובדים לאלילים.

עזר ה' ליהודים והם ניצחו את היוונים. המעטים הצדיקים ניצחו את הרבּים הרשעים.

היוונים טימאו את בית המקדש, המקום הכי קדוש לעם ישראל; שמו חזיר על המזבח, אוי ואבוי! כשניצחו החשמונאים - באו לבית המקדש, ראו מה קורה שם והצטערו מאוד. הרי לשם רצו להגיע. בית המקדש זה כמו הלב של עם ישראל ושל הארץ; אם אנחנו שוב שולטים שם, שוב מקריבים קרבנות, מדליקים את מנורת המקדש - סימן שאנחנו שוב מחליטים מה יהיה בארצנו ולא היוונים, סימן ששוב אנחנו יכולים לחיות כמו שמתאים לנו ולא כמו שהיוונים רוצים.

ביחוד המנורה מראה את זה; למה? הנרות שמדליקים במנורת המקדש משמן זית טהור, מזכירים את האור של התורה: כמו שהאור מראה לאדם את הדרך, שלא ייכשל - כך התורה אומרת לאדם מה לעשות ומה לא לעשות כדי שלא ייכשל במעשים רעים אלא ילמד דברים טובים, יעשה דברים טובים, יהיה צדיק כמו שמתאים לעם ישראל, העם של ה'. כשנדליק את המנורה הטהורה בבית המקדש, המנורה שמזכירה את האור של התורה - יראו כולם שחזרנו לשלוט בארצנו, לחיות כמו שמתאים לנו, לפי התורה. יותר היוונים לא יגידו לנו מה לעשות.

אבל בכל בית המקדש לא נמצא שמן טהור ; בכּל נגעו היוונים, טימאו את השמנים. רק פך אחד נשאר ובו שמן ליום אחד. עשה ה' נס והשמן הספיק לשמונה ימים עד שהביאו שמן חדש. שמחו כולם מאוד. עכשיו, שראו איך ה' עזר להם כשלא יכלו לעשות שום דבר בשביל שיהיה להם שמן טהור, הבינו היטב שגם במלחמה - כשיָכלו לעשות קצת ולהשתדל בשביל להילחם - באמת ה' עזר להם גם שם ונתן להם כח לנצח את היוונים.

קבעו חכמים שבכל שנה יחגגו עם ישראל שמונה ימים את החנוכה, ידליקו נרות: יזכרו איך ה' עזר להם לנצח את היוונים ולהחזיר את השלטון בארץ לידינו; יזכרו איך כשהגיעו לבית המקדש עשה ה' נס שהמנורה תדלוק שמונה ימים, יזכרו את האור של התורה שמלמדת אותנו לחיות כמו שה' רוצה: שהכי חשוב זה מה שבִּפנים - לב טוב, צדיקים, מרחמים. מתוך זה עושים את המצוות של ה' שמתאימות לעם ישראל הטוב. לא כמו היוונים שהכי חשוב להם מה שרואים מבחוץ. את החושך, את הרע, של היוונים - ניצחנו בעזרת הכח שה' נתן לנו כי רצינו ללכת לפי האור, לפי הטוב, של התורה.

נלמד כמה הלכות שקבעו חכמים לחנוכה כדי לזכור את הניסים והנפלאות ולהודות לה’, ובעזרת ה' נמשיך בלימודם בשבוע הבא:

א. בחנוכה מדליקים בכל ערב נר אחד יותר: בלילה הראשון נר אחד, בשני, שניים - עד היום השמיני שבו מדליקים שמונה נרות. זה מזכיר לנו איך כל לילה היה הנס יותר: הנה השמן הספיק לעוד יום, ולעוד יום, ולעוד יום...

ב. מדליקים בפתח הבית או על החלון כדי לפרסם את הנס (שכולם יראו).

ג. מדליקים את הנרות בצאת הכוכבים (התחלת הלילה); כי בלילה רואים את אור הנר יותר טוב מביום, ובהתחלת הלילה עדיין הולכים הרבה אנשים ברחוב. הם יראו את הנרות דולקים ויהיה הרבה "פירסום הנס". ויש שמדליקים את הנרות קצת קודם - כשהשמש שוקעת (נעלמת מעינינו).

ד. צריך לשים נרות שיוכלו לדלוק לפחות עד חצי שעה אחרי צאת הכוכבים (מי שמדליק בשמן - צריך לשים שמן שיספיק לפחות לחצי שעה).

ה. כשמדליקים נרות חנוכה לפני שבת - צריך לשים נרות גדולים יותר (או יותר שמן). למה? כי הרי אסור להדליק אש אחרי שקיעת השמש, זה כבר שבת. גם את נרות השבת אנחנו מדליקים בערך עשרים דקות לפני השקיעה, ואת נרות החנוכה מדליקים לפניהם. לכן צריך נרות יותר גדולים מבכל יום - כדי שיספיקו לדלוק עד חצי שעה אחרי צאת הכוכבים. מי שמדליק בנרות ולא בשמן, יכול בערב שבת פשוט להשתמש בנרות כמו נרות שבת (לא הצבעוניים), גם בשביל נרות חנוכה.

חידות חזרה:

1. מה היה חשוב ליוונים, ומה חשוב ליהודים?

2. מה לא מצאו היהודים בבית המקדש אחרי שה' עזר להם לנצח את היוונים, ומה בכל זאת מצאו?

3. איזה נס עשה לנו ה'?

4. היכן מדליקים נר חנוכה, ובאיזה זמן?

 

הלכות ומנהגים של חנוכה (המשך)סןפגניה

נמשיך בעזרת ה' בלימוד הלכות החנוכה, שהתחלנו בו בשבוע שעבר. כדאי - לפני לימוד ההלכות או אחריו - לחזור על לימוד הרקע, "התוכן העיוני" של חנוכה, שנמצא בדפים משבוע שעבר; הפעם, זה יוכל לשמש לנו "במקום" סיפור.

המשך ההלכות:

א. אם אדם לא הספיק להדליק בתוך חצי השעה שאחרי צאת הכוכבים (שזה הזמן שצריך להדליק בו את הנרות), בכל זאת יוכל להדליק גם יותר מאוחר; ואפילו אם אין אנשים ברחוב - שיכולים לראות את הנרות - יאסוף את בני ביתו וידליק, ופרסום הנס יהיה בפניהם.

ב. גם מי שלא הספיק להדליק ב"צאת הכוכבים", בתחילת הלילה, ומדליק מאוחר יותר - ישים נרות שיכולים לדלוק לפחות במשך חצי שעה.

ג. אסור להשתמש לאור נר של חנוכה (למשל: לקרוא לאורו, לשחֵק, לספור מטבעות) - כדי שיהיה ניכר שהוא נר של מצוה בשביל לפרסם את הנס, ולא דולק בגלל סיבה אחרת. ויש עוד הסבר: בגלל שהדלקת נר חנוכה היא זכר לנס שנעשה במנורת המקדש - קבעו שינהגו בו כמו במנורה הקדושה שלא משתמשים בה כלל לדברים אחרים.

ד. בגלל שלא משתמשים לאור נר החנוכה - מוסיפים עוד נר, השּמָש; כדי שאם ירצו להסתכל במשהו ליד הנרות - ישתמשו באור שלו ולא באור נרות המצוה. אך את השמש צריך לשים קצת רחוק או גבוה משאר הנרות, כדי שלא יחשבו שהוא אחד מנרות המצוה.

ה. יש הנוהגים שכּל אחד מהבנים מדליק ויש הנוהגים שרק האבא מדליק חנוכיה בשביל כולם.

בבית שהרבה מדליקים בו חנוכיות - צריך לשים לב שהחנוכיות לא תהיינה קרובות מדַי אחת לשניה; באופן שמי שרואה אותן - יוכל להבחין כמה נרות יש בכל חנוכיה, וזה לא ייראה כמו "שורה ארוכה" של נרות.

ו. בתפילות הבוקר של חנוכה, הגדולים אומרים תפילה מיוחדת של תודה לה' - "הַלל". בכל שלש התפילות שהגדולים מתפללים (בבוקר, אחר הצהריים ובערב) - הם מזכירים בתודה את הניסים שה' עשה לנו.

ז. הנשים נוהגות לא לעשות מלאכה בחצי השעה שאחרי הדלקת הנרות.

ח. יש נוהגים להכין מאכלים עם שמן (זה מזכיר את נס פך השמן): סופגניות, לביבות, ספינג'.

ט. לפני הדלקת הנרות מברכים:

1. "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציונו להדליק נר חנוכה" (למנהג הספרדים. והאשכנזים אומרים: "של חנוכה").

2. "ברוך אתה...שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה".

ובלילה הראשון (בלבד) מוסיפים, לכבוד הפעם הראשונה, השנה, שאנחנו זוכים לקיים מצות הדלקת נר חנוכה: 3. "ברוך... שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".

י. אחרי הדלקת נרות אומרים (ובדרך כלל, שרים): "הנרות הללו..." (נמצא בסידור). בשיר הזה מזכירים שנרות החנוכה הם קודש, אסור להשתמש בהם, אלא לראות אותם בלבד - כדי להודות לה' על ניסיו ונפלאותיו. רַבִּים שרים אחר כך "מעוז צור", שבו מזכירים את המלכויות (העמים) שעשו צרות לישראל: מצרים, בבל, פרס ויוון - ומכולם הצילנו ה'. סוף השיר הוא תפילה לה' שינקום את דם עבדיו השפוך מהרשעים, ויגאל אותנו מכל אויבינו.

חידות חזרה:

1. מי שלא יכול להדליק בתחילת הלילה - האם יכול להדליק אחר כך?

2. כמה זמן הנרות צריכים לדלוק?

3. האם מותר להשתמש לאור נרות החנוכה, למה?

4. מתי הנשים לא עושות מלאכה?

5. כמה ברכות מברכים בלילה הראשון של חנוכה, לפני הדלקת נרות, וכמה בשאר הלילות?

6. איזה ברכות מברכים?

חנוכה שמח לכל ההורים וילדיהם

יום רביעי, 30 בנובמבר 2011

לִימוּד הוֹרִים וִילָדִים: הִלְכוֹת בְּרָכוֹת–הֶמְשֵׁךְ. לעילוי נשמת הוֹרָיָה בת יבדלחטו"א ר' משה ורונית הגֶר

הוֹרִים נִכְבָּדִים, יְלָדִים יְקָרִים - נַזְכִּיר כַּמָּה דְּבָרִים שֶׁלָּמַדְנוּ בַּפַּעַם שֶׁעָבְרָה וְאח"כ נִשְׁלִים עוֹד הֲלָכוֹת בְּנוֹשֵׂא הַבְּרָכוֹת, וְהַצָּעָה לְסִפּוּר נוֹסָף.  big_rimon

כַּזָּכוּר, לָמַדְנוּ שֶׁלִּפְנֵי שֶׁאוֹכְלִים מַשֶּׁהוּ שֶׁה' עָשָׂה בָּעוֹלָם - צָרִיךְ לְבָרֵךְ.
רָאִינוּ גַּם שֶׁאֶפְשָׁר לְחַלֵּק אֶת הַבְּרָכוֹת לִשְׁלוֹשָׁה סוּגִים:

בִּרְכוֹת הַשֶּׁבַח וְהַהוֹדָאָה - תּוֹדָה עַל דְּבָרִים שֶׁה' עָשָׂה וְסִדֵּר בָּעוֹלָם (דֻּגְמָאוֹת אֶפְשָׁר לִמְצֹא בַּדַּף הַקּוֹדֵם);
בִּרְכוֹת הַנֶּהֱנִין - עַל אֹכֶל וְרֵיחַ;
וּבִרְכוֹת הַמִּצְווֹת - עַל הַמִּצְווֹת.

לָמַדְנוּ שֶׁעַל לֶחֶם מְבָרְכִים: "הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ" וְאַחֲרָיו בִּרְכַּת הַמָּזוֹן; עַל פְּרִי הָעֵץ - "בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ", עַל פְּרִי הָאֲדָמָה: "בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה". אֹכֶל שֶׁאֵינוֹ גָּדֵל עַל הָעֵץ אוֹ עַל הָאֲדָמָה, בִּרְכָתוֹ: "שֶׁהַכֹּל נִהְיָה בִּדְבָרוֹ".

וְכָעֵת - לְכַמָּה הֲלָכוֹת "חַדָשׁוֹת":
א. מַה קּוֹרֶה אִם מִישֶׁהוּ מִתְבַּלְבֵּל וּבַמָּקוֹם לְבָרֵךְ "בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ" - בֵּרֵךְ "בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה"; עַל תַּפּוּחַ, לְמָשָׁל. בְּמִקְרֶה כָּזֶה  - לֹא יִצְטָרֵךְ לְבָרֵךְ שׁוּב, "בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ", שֶׁהֲרֵי גַּם הָעֵץ גָּדַל מִן הָאֲדָמָה - וְאִם בֵּרַכְנוּ עַל תַּפּוּחַ, לְמָשָׁל, "בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה" גַּם זֶה אֱמֶת: הָעֵץ גָּדֵל מֵהָאֲדָמָה וְהַתַּפּוּחַ גָּדֵל מֵהָעֵץ. אָמְנָם יוֹתֵר טוֹב לְבָרֵךְ אֶת הַבְּרָכָה הַמְּדֻיֶּקֶת: "בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ", אַךְ אִם טָעִינוּ - לֹא צָרִיךְ לַחְזֹר וּלְבָרֵךְ.
 

אֲבָל אִם עַל פְּרִי אֲדָמָה (לְמָשָׁל: תַּפּוּחַ אֲדָמָה) בֵּרַכְנוּ "בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ" - בְּמִקְרֶה כָּזֶה נִצְטָרֵךְ לְבָרֵךְ שׁוּב, וְהַפַּעַם אֶת הַבְּרָכָה הַנְּכוֹנָה: "בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה". לָמָּה? שֶׁהֲרֵי אָמַרְנוּ דָּבָר לֹא נָכוֹן. תַּפּוּחַ אֲדָמָה אֵינוֹ גָּדֵל עַל הָעֵץ, וְאֵיךְ אֶפְשָׁר לְבָרֵךְ עָלָיו "בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ"? וְגַם הָאֲדָמָה שֶׁמִּמֶּנָּה הוּא צוֹמֵחַ אֵינֶנָּה גְּדֵלָה עַל הָעֵץ. לָכֵן, טָעוּת כָּזוֹ - שֶׁל בִּרְכַּת "בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ" בַּמָּקוֹם "פְּרִי הָאֲדָמָה" - צָרִיךְ לְתַקֵּן ע"י כָּךְ שֶׁנַּחְזֹר וּנְבָרֵךְ אֶת הַבְּרָכָה הַנְּכוֹנָה: נִקַּח שׁוּב אֶת תַּפּוּחַ הָאֲדָמָה, לְמָשָׁל, וְהַפַּעַם נְבָרֵךְ עָלָיו, "בָּרוּךְ אַתָּה... בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה"   [אֶפְשָׁר לְהַמְחִישׁ עִם הַפֵּרוֹת].

ב. חִטָּה, שְׂעוֹרָה, שִׁבֹּלֶת שׁוּעָל, כֻּסֶּמֶת וְשִׁיפוֹן נִקְרָאִים "חֲמֵשֶׁת מִינֵי דְּגַן". אֶפְשָׁר לִטְחֹן אוֹתָם וְלַעֲשׂוֹת מֵהֶם קֶמַח. לַמְרוֹת שֶׁהֵם גְּדֵלִים מֵהָאֲדָמָה - אִם עוֹשִׂים מֵהַקֶּמַח שֶׁלָּהֶם בָּצֵק, וּמֵהַבָּצֵק הַזֶּה מְכִינִים לֶחֶם אוֹ עוּגוֹת וְעוּגִיּוֹת, הֵם נִהְיוּ חֲשׁוּבִים יוֹתֵר (כִּי זֶה מְאוֹד מַשְׂבִּיעַ), וּמְבָרְכִים עֲלֵיהֶם בְּרָכוֹת מְיֻחָדוֹת וְלֹא "בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה":
    עַל לֶחֶם - כְּמוֹ שֶׁהִזְכַּרְנוּ - "הַמּוֹצִיא".
    עַל עוּגוֹת וְעוּגִיּוֹת: "בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת".
    אַחֲרֵי עוּגוֹת וְעוּגִיּוֹת מְבָרְכִים בְּרָכָה שֶׁנִּקְרֵאת "בְּרָכָה מֵעֵין שָׁלוֹשׁ" (כְּתוּבָה בַּסִּדּוּרִים) וְהִיא כְּמוֹ קִצּוּר שֶׁל בִּרְכַּת הַמָּזוֹן.

ג. מִתּוֹךְ פֵּרוֹת הָעֵץ מְיֻחָד הוּא הַגֶּפֶן, שֶׁכַּאֲשֶׁר עוֹשִׂים מֵהָעֲנָבִים יַיִן - בִּרְכָתוֹ שׁוֹנָה: לֹא "פְּרִי הָעֵץ", אֶלָּא: "בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן". בִּגְלַל חֲשִׁיבוּתוֹ שֶׁל הַיַּיִן, שֶׁמִּשְׁתַּמְּשִׁים בּוֹ לְכַמָּה מִצְווֹת (כְּמוֹ קִדּוּשׁ וְהַבְדָּלָה) - יֵשׁ לוֹ בְּרָכָה מְיֻחֶדֶת כָּזוֹ וְלֹא "בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ".
    אַחֲרָיו, גַּם כֵּן "בְּרָכָה מֵעֵין שָׁלֹשׁ": עַל הַגֶּפֶן וְעַל פְּרִי הַגֶּפֶן. בִּכְלָל, אַחֲרֵי כָּל הַפֵּרוֹת שֶׁל "שִׁבְעַת הַמִּינִים" הַמְּיֻחָדִים שֶׁנִּשְׁתַּבְּחָה בָּהֶם אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל - עֲנָבִים, תְּאֵנִים, רִמּוֹנִים, זֵיתִים, תְּמָרִים - מְבָרְכִים בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה, בְּרָכָה מֵעֵין שָׁלֹשׁ "עַל הָעֵץ וְעַל פְּרִי הָעֵץ". גַּם חִטָּה וּשְׂעוֹרָה הֵם מִשִּׁבְעַת הַמִּינִים, אֲבָל לֹא רְגִילִים לֶאֱכֹל אוֹתָם בְּלִי לִטְחֹן וְלַעֲשׂוֹת בָּצֵק לַלֶּחֶם אוֹ עוּגוֹת. וּכְבָר אָמַרְנוּ שֶׁכַּאֲשֶׁר עוֹשִׂים כָּךְ, גַּם לָהֶן יֵשׁ בְּרָכוֹת מְיֻחָדוֹת.

ד. אַחֲרֵי פֵּרוֹת שֶׁאֵינָם מִשִּׁבְעַת הַמִּינִים וְאַחֲרֵי דְּבָרִים שֶׁבִּרְכָתָם "שֶׁהַכֹּל" - מְבָרְכִים: "בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת רַבּוֹת" (נִמְצָא בַּסִּדּוּר), אִם אָכַלְנוּ לְפָחוֹת בְּגֹּדֶל שֶׁנִּקְרָא "כַּזַּיִת". גַּם הַבְּרָכוֹת הָאֲחֵרוֹת שֶׁאַחֲרֵי אֹכֶל, זֶה רַק אִם אָכַלְנוּ בַּגֹּדֶל הַזֶּה. 

ה. כַּמָּה טוֹב לָנוּ שֶׁאֲנַחְנוּ מְבָרְכִים עַל כָּל סוּג שֶׁל אֹכֶל. כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ, כָּךְ אֲנַחְנוּ שָׂמִים לֵב לַטּוֹב הַמְּיֻחָד שֶׁיֵּשׁ בְּכָל אֹכֶל וּמוֹדִים עָלָיו לַה'. אֲנַחְנוּ גַּם נִזְכָּרִים שֶׁה' עוֹשֶׂה לָנוּ הַרְבֵּה טוֹב. הָאֹכֶל שֶׁלְּפָנֵינוּ הוּא רַק חֵלֶק מֵהַטּוֹב שֶׁל ה'. כַּמָּה נֶחְמָד שֶׁהָאֹכֶל הַקָּטָן הַזֶּה מַזְכִּיר לָנוּ אֶת הַטּוֹב שֶׁל ה', שֶׁה' אוֹהֵב אוֹתָנוּ.

ו. בַּבֹּקֶר, לִפְנֵי שֶׁלּוֹמְדִים תּוֹרָה, מְבָרְכִים עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעִסּוּק בָּהּ. הַמְּיֻחֶדֶת בְּבִרְכוֹת הַתּוֹרָה הִיא הַבְּרָכָה: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים וְנָתַן לָנוּ אֶת תּוֹרָתוֹ, בָּרוּךְ אַתָּה ה' נוֹתֵן הַתּוֹרָה". בַּבְּרָכָה הַזּוֹ יֵשׁ גַּם תּוֹדָה לה' וְגַם שֶׁבַח לְעַם יִשְׂרָאֵל ("בָּחַר בָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים") וְשֶׁבַח הַתּוֹרָה ("וְנָתַן לָנוּ אֶת תּוֹרָתוֹ"). מַזְכִּירִים בָּהּ אֶת הַדְּבָרִים הֲכִי חֲשׁוּבִים: ה', עַם יִשְׂרָאֵל, הַתּוֹרָה.

סיפור (קשור להכרת טובה לה'): "אין משחקים בדברי מאכל", מתוך "כה עשו חכמינו" כרך א' עמ' 189.

יום שני, 28 בנובמבר 2011

חִינוּךְ הַחֲנוּכָּה

יְמֵי הַחֲנֻכָּה - בָּהֶם הָיְתָה חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ, מֵחָדָשׁ, אַחֲרֵי שֶׁנִּטְמָא בִּידֵי הַיְּוָנִים. חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ - פֵּרוּשָׁהּ, הַתְחָלַת הָעֲבוֹדָה הַמְּחֻדֶּשֶׁת בּוֹ.clip_image002

הַרְבֵּה מְסָרִים וַהֲבָנוֹת בְּעִנְיְנֵי חִנּוּךְ אֶפְשָׁר לִלְמֹד מֵחֲנֻכָּה, מֵהָאֵרוּעִים שֶׁהֵבִיאוּ לְהוֹפָעַת מוֹעֵד זֶה, מִתְּכָנָיו וּמִמִּצְווֹת הַזְּמַן.

נְנַסֶּה בעז"ה לַעֲמֹד עַל כַּמָּה מֵהֶם.

                                                          [אָבִיב מָצָא, מִתּוֹךְ אֲתָר מש' הַחִנּוּךְ]

"וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְּהוֹם" - אוֹמְרִים חז"ל, זוֹ מַלְכוּת יָוָן שֶׁהֶחְשִׁיכָה עֵינֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל בִּגְזְרוֹתֶיהָ, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל: כִּתְּבוּ לָכֶם עַל קֶרֶן הַשּׁוֹר (הוֹדָעָה פֻּמְבִּית) שֶׁאֵין לָכֶם חֵלֶק בֶּאֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל..

 יָוָן מַדְגִּישָׁה אֶת הַצַּד הַחִיצוֹנִי, הַגּוּפָנִי, הָאֶסְטֶטִי. אֵין "קְדֻשַּׁת הַחַיִּים". יֵשׁ "הֲנָאַת הַחַיִּים" הַחִיצוֹנִית.

אֵצֶל עַם יִשְׂרָאֵל, הַהֶפֶךְ: הָעִקָּר - הַטָּהֳרָה הַפְּנִימִית, קְדֻשַּׁת הַחַיִּים, אֲצִילוּת הַמִּדּוֹת, וּמִמֶּנָּה מֻקְרָן גַּם עַל הַמַּעֲשֶׂה; כַּאֲשֶׁר הַצְּדָדִים הַחִיצוֹנִיִּים, הָאֶסְטֶטִיִּים, הַגַּשְׁמִיִּים, מְשַׁמְּשִׁים אֶת הָעִקָּר, מִתְעַלִּים עַל יָדוֹ. וּבְטָהֳרָתָם - גַּם מְגַלִּים בַּיֶּתֶר שְׂאֵת אֶת יָפְיוֹ וְעֻזּוֹ. "יַפְיְפוּתוֹ שֶׁל יֶפֶת תִּהְיֶה בְּאָהֳלֵי שֵׁם".

כְּדֵי לְהִתְקוֹמֵם כְּנֶגֶד הַהַחְשָׁכָה הַחִיצוֹנִית שֶׁל שִׁלְטוֹן יָוָן וְהַנִּסְחָפִים אַחֲרָיו - הָיְתָה נִדְרֶשֶׁת קֹדֶם כָּל הִתְרַכְּזוּת בַּתֹּכֶן הַפְּנִימִי שֶׁלָּנוּ. רַק מִתּוֹךְ כָּךְ תּוּכַל לָבוֹא הַמּוֹטִיבַצְיָה לְהִלָּחֵם אֶת מִלְחֶמֶת הַטָּהֳרָה, וְהַתּוּשִׁיָּה לְתַחְבּוּלוֹתֶיהָ.

וְאָכֵן, אָנוּ רוֹאִים שֶׁצִּידְקוּתַם שֶׁל הַחַשְׁמוֹנָאִים, מִשְׁפַּחַת הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל, שַׁיָּכוּתָם הָעֲמֻקָּה וְהַפְּנִימִית לָאֳפִי הָאֻמָּה, לֹא הֵבִיאָה אוֹתָם לְנִתּוּק מִמְצִיאוּת הַמִּתְרַחֵשׁ אֶלָּא אַדְרַבָּה הִיא הִיא שֶׁהֵזִינָה אֶת פְּעֻלָּתָם, וְהִתְגַּלְּתָה בְּצוּרָה חֲזָקָה יוֹתֵר בְּמִלְחַמְתָּם.

נֵס פַּךְ הַשָּׁמֵן מְבַטֵּא אֶת הַנִּצָּחוֹן הַמְּיֻחָד הַזֶּה. הַפַּךְ הַמֻּצְנָע, הַיְּחִידִי הַטָּהוֹר - הוּא זֶה שֶׁמּוֹסִיף וְהוֹלֵךְ וּמֵאִיר, עַד לְהַגָּעַת שֶׁמֶן חָדָשׁ. הַכֹּחַ הַפְּנִימִי שֶׁגָּנוּז בְּעֹמֶק נִשְׁמַת יִשְׂרָאֵל, וּמִתְגַּלֶּה לִפְעָמִים, בְּעִתּוֹת מְצוּקָה, רַק בִּיְּחִידִים - הוּא זֶה שֶׁמְּעוֹרֵר גַּם אֶת הַמִּלְחָמָה הַגְּלוּיָה, מְעוֹרֵר לְבָבוֹת נוֹסָפִים, עַד לְהִתְחַדְּשׁוּת רְחָבָה יוֹתֵר.

אֶת כָּל שְׁנוֹת הַגָּלוּת עָבַרְנוּ עִם הַנֵּר הַקָּטָן, הַפְּנִימִי, הַזֶּה. בַּגַּלוּיוֹת הַקָּשׁוֹת בְּיוֹתֵר הִדְלַקְנוּ נֵר חֲנֻכָּה, וּבְאֹפֶן שֶׁל "מוֹסִיף וְהוֹלֵךְ". לִפְעָמִים בְּתוֹךְ הַבַּיִת בִּגְלַל "שְׁעַת הַסַּכָּנָה", עָלֶיהָ אָמְרוּ חז"ל: מַנִיחַהּ עַל שֻׁלְחָנוֹ וְדַיּוֹ. וּבָרוּךְ ה' - מִכֹּחַ הַחְזָקַת הָעֶמְדָּה הַזּוֹ, זָכִינוּ לָשׁוּב לָאָרֶץ, וְשׁוּב אָנוּ יְכוֹלִים לְהַדְלִיק בַּפֶּתַח הַפּוֹנֶה לִרְשׁוּת הָרַבִּים וּלְפַרְסֵם אֶת הַנֵּס.

זוֹ הַדֶּרֶךְ בַּחִנּוּךְ הַטָּהוֹר. קֹדֶם כָּל, הַהִתְרַכְּזוּת הַפְּנִימִית, הַהַקְרָנָה הַפְּנִימִית. הַתֹּכֶן שֶׁל הַתּוֹרָה, עֲרָכֶיהָ, מִדּוֹתֶיהָ, מִצְווֹתֶיהָ, לְִכְשֶׁלְעַצְמוֹ; לֹא כְּמַעֲנֶה לְמַשֶּׁהוּ וְלֹא לְשָׁם מַשֶּׁהוּ שֶׁמָּחוּץ לָהּ. אַטְמוֹסְפֶרָה תּוֹרָנִית, יִהְדוּתִית. "חֲמָמָה".

בִּשְׁבִיל זֶה צָרִיךְ הַמְּחַנֵּךְ עַצְמוֹ לִהְיוֹת כָּכָה, כַּמָּה שֶׁיּוֹתֵר: מִתְבּוֹנֵן קֹדֶם בְּעַצְמוֹ בְּמַה שֶּׁמְּלַמֵּד, קָשׁוּר לְכָךְ, חַי אֶת זֶה, מַרְגִּישׁ, מֵבִין וְשָׂמֵחַ בְּכָךְ. מִתּוֹךְ כָּךְ - הַדִּיּוּן עִם הַיְּלָדִים, יְצִירַת הָאֲוִירָה; בְּלִימוּד, בְּמַשָּׂא וּמַתָּן, בְּסִּפּוּרִים, בְּעֵרָנוּת, בָּאֲוִירָה שֶׁל רָצוֹן טוֹב, בְּקִיּוּם וְיִשּׂוּם, בְּשִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה וְשַׁיָּכוּת לַדְּבָרִים. כָּךְ מְגַלִּים אֶת פַּךְ הַשֶּׁמֶן הַטָּהוֹר, הַפְּנִימִי, הַגָּנוּז בְּכָל יֶלֶד מִיִּשְׂרָאֵל.

אַחַר כָּךְ, הִתְגַּלּוּת הַכֹּחַ הַזֶּה עַל כָּל מֶרְחַב הַחַיִּים. עַל הַהִתְיַחֲסוּת לַמְּצִיאוּת הַסּוֹבֶבֶת וְלִשְׁאֵלוֹת הַשָּׁעָה.

כְּכָל שֶׁהַלִּמּוּד עַצְמוֹ יִהְיֶה בַּאֲוִירָה בְּרִיאָה, מַאֲמִינָה, עֲמֻקָּה וּשְׂמֵחָה - כָּךְ, "בְּדֶרֶךְ מִמֵּילָא", תִּוָּצֵר הִתְיַחֲסוּת בְּרִיאָה לִצְדָדִים שׁוֹנִים שֶׁל הַחַיִּים שֶׁנִּפְגָּשִׁים עִמָּם בֶּעָתִיד. וְהַהַדְרָכָה הַמְּפֹרֶשֶׁת אֵיךְ לְהִתְיַחֵס, מַה לַּעֲשׂוֹת, כֵּיצַד לִנְהֹג - תִּהְיֶה מֵעֵין "תִּזְכֹּרֶת" לְמַה שֶּׁכְּבָר מֻטְבָּע בִּפְנִים מִשַּׁחַר הַיַּלְדוּת.

וְ- "מוֹסִיף וְהוֹלֵךְ". כְּנַּר הַחֲנֻכָּה. בְּעִנְיָנִים אֵלּוּ - לֹא לְהִסְתַּפֵּק בְּמוּעָט. כָּל הַזְּמַן לְהוֹסִיף. לְהוֹסִיף בִּידִיעוֹת, בַּחֲזָרָה, בְּהַפְנָמָה, בְּיִשּׂוּם. אַךְ לָשִׂים לֵב שֶׁהַהוֹסָפָה הִיא כְּעִנְיָנוֹ שֶׁל הַנֵּס: בָּאָה מִתּוֹךְ אוֹתוֹ פַּךְ רִאשׁוֹן, מִתּוֹךְ אוֹתוֹ שֶׁמֶן פְּנִימִי. הוֹצָאָה לַפֹּעַל שֶׁל מַה שֶּׁגָּנוּז בְּעֹמֶק הָאֹפִי שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁל יֶלֶד מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁל תּוֹרָה. לֹא רַק "תּוֹסֶפֶת טֶכְנִית" בְּעָלְמָא.

וְלִפְעָמִים - נִשְׁאַר דּוֹלֵק נֵר קָטָן, נְקֻדָּה שֶׁל טוֹב; וּבַחוּץ סוֹעֵר... צָרִיךְ לְהַאֲמִין שֶׁהַנְּקֻדָּה הַזּוֹ - שֵׁם אַמִיתַתּוֹ שֶׁל הַיֶּלֶד, לְטַפֵּחַ אוֹתָהּ, לְהַאֲמִין בָּהּ, לְהִסְתַּכֵּל דַּוְקָא עָלֶיהָ. כְּשֶׁתַּעֲבֹר "הַגָּלוּת" - הִיא זוֹ שֶׁתּוֹסִיף וְתֵלֵךְ בְּגָלוּי. וְתָאִיר גַּם לְכָל סְבִיבוֹתֶיהָ. פִּרְסוּמֵי נִיסַא - פִּרְסוּם הַנֵּס.

יום שלישי, 22 בנובמבר 2011


לִימוּד הוֹרִים וִילָדִים - בְּרָכוֹת (חלק א)

הַפַּעַם נִלְמַד עַל הַחֲשִׁיבוּת שֶׁבַּבְּרָכוֹת (כַּמָּה זֶה חָשׁוּב), וְהִלְכוֹת בְּרָכוֹת; וְאַחַר כָּךְ - הַצָּעָה לְסִפּוּר מֵחֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה,
הַקָּשׁוּר לְנוֹשֵׂא זֶה.

לְבָרֵךְ לה' עַל דְּבָרִים שֶׁנָּתַן לָנוּ בָּעוֹלָם - זֶה דָּבָר חָשׁוּב מְאוֹד. כָּךְ אֲנַחְנוּ מִתְרַגְּלִים לִזְכֹּר מִי נָתַן לָנוּ אֶת הַכֹּל - וְנִזְכָּרִים כָּל פַּעַם בַּה' , שֶׁהַכֹּל מִמֶּנּוּ. גַּם מִתְרַגְּלִים לְהַכִּיר טוֹבָה, לֹא לִהְיוֹת כְּמוֹ מִי שֶׁמְּקַבֵּל דָּבָר חָשׁוּב וְנֶחְמָד וְלֹא אוֹמֵר עָלָיו תּוֹדָה.

מִי שֶׁאוֹמֵר אֶת הַבְּרָכָה הַמְּיֻחֶדֶת - לְכָל סוּג שֶׁל אֹכֶל, לְמָשָׁל - גַּם יָכֹל בִּזְכוּת זֶה לָשִׂים לֵב לַטּוּב הַמְּיֻחָד שה' נָתַן בְּכָל סוּג: לְאֶחָד יֵשׁ טַעַם מָתוֹק, לִשְׁנֵי צֶבַע מְיֻחָד, הַשְּׁלִישִׁי סְתָם בָּרִיא - וּלְהוֹדוֹת עַל כָּךְ לַה' .
אַחֲרֵי שֶׁזּוֹכְרִים אֶת הַטּוֹב הַמְּיֻחָד שֶׁיֵּשׁ בְּכָל סוּג וּשְׂמֵחִים בּוֹ - לְמָשָׁל, כַּמָּה טְעִימָה הַבָּנָנָה, וְאֵיזוֹ צוּרָה מְיֻחֶדֶת יֵשׁ לָהּ - אֶפְשָׁר גַּם לְהִזָּכֵר שֶה' עוֹשֶׂה לָנוּ עוֹד הַרְבֵּה דְּבָרִים טוֹבִים, הָאֹכֶל הַזֶּה הוּא רַק חֵלֶק מֵהַטּוֹב שֶׁל ה'; ה' אוֹהֵב אוֹתָנוּ. הִנֵּה, בִּזְכוּת שֶׁשַּׂמְנוּ לֵב וּבֵרַכְנוּ - הִזְכִּיר לָנוּ הָאֹכֶל הַקָּטָן אֶת הַטּוֹב הַגָּדוֹל שֶה' עוֹשֶׂה לָנוּ, אֶת זֶה שֶה' אוֹהֵב אוֹתָנוּ! [כְּדַאי לַחְזֹר בִּקְצָרָה עִם הַיְּלָדִים לָמָּה חָשׁוּב לְבָרֵךְ , עַל פִּי הַמִּלִּים הַמֻּדְגָּשׁוֹת] כָּעֵת נִלְמַד מַה מְּבָרְכִים, אֵיזוֹ תּוֹדָה אוֹמְרִים, עַל כָּל מִינֵי דְּבָרִים.

הֲלָכוֹת:

א. בְּרָכָה לַה' . בְּרָכָה לַה' פֵּרוּשָׁהּ שֶׁבַח וְתוֹדָה לַה' . בְּרָכָה זֶה גַּם מִלָּשׁוֹן "שֶׁפַע" - הַרְבֵּה טוֹב. אֲנַחְנוּ אוֹמְרִים לַה' : "בָּרוּךְ אַתָּה" - מִמְּךָ כָּל הַשֶּׁפַע, כָּל הַטּוֹב.

ב. אָסוּר לֵהָנוֹת מֵהָעוֹלָם הַזֶּה בְּלִי בְּרָכָה: לִפְנֵי שֶׁאוֹכְלִים מַשֶּׁהוּ שֶה' עָשָׂה בְּעוֹלָם צָרִיךְ לִזְכֹּר שֶׁזֶּה מִטּוּבוֹ שֶׁל ה' וּלְהוֹדוֹת לוֹ.

ג. יֵשׁ כַּמָּה סוּגִים שֶׁל בְּרָכוֹת:

סוּג אֶחָד - בְּרָכוֹת שֶׁמְּשַׁבְּחִים בָּהֶן לַה' עַל כָּל מִינֵי דְּבָרִים שֶׁסִּדֵּר וְעָשָׂה בָּעוֹלָם. לְמָשָׁל: מִי שֶׁרוֹאֶה בָּרָק מְבָרֵךְ: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם עוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה בְּרֵאשִׁית". שׁוֹמֵעַ רַעַם, אוֹמֵר: "בָּרוּךְ אַתָּה... שֶכֹּחוֹ וּגְבוּרָתוֹ מָלֵא עוֹלָם". גַּם בִּרְכוֹת הַשַּׁחַר (הַבְּרָכוֹת שֶׁאוֹמְרִים בַּבֹּקֶר לִפְנֵי הַתְּפִלָּה) הֵן מֵהַסּוּג הַזֶּה; כְּמוֹ, לְמָשָׁל, הַבְּרָכָה: "שֶׁלֹּא עָשַׂנִי גוֹי" - מְשַׁבְּחִים לַה' שֶׁעָשָׂה אוֹתָנוּ מֵעַם יִשְׂרָאֵל וְלֹא גּוֹיִים. וּכְמוֹ הַבְּרָכָה: "בָּרוּךְ אַתָּה... פּוֹקֵחַ עִוְּרִים", שֶה' עָשָׂה שֶׁנּוּכַל לִרְאוֹת. כָּל הַבְּרָכוֹת מֵהַסּוּג הַזֶּה נִקְרָאוֹת בִּרְכוֹת הַשֶּׁבַח וְהַהוֹדָאָה. מְשַׁבְּחִים וּמוֹדִים לה' עַל הַדְּבָרִים שֶׁסִּדֵּר וְעָשָׂה בְּעוֹלָמוֹ.

סוּג שֵׁנִי שֶׁל בְּרָכוֹת - בִּרְכוֹת הַנֶּהֱנִין. אֵלּוּ הַבְּרָכוֹת שֶׁמְּבָרְכִים עַל מַה שֶּׁאוֹכְלִים (כְּמוֹ, לְמָשָׁל, "הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ" - עַל הַלֶּחֶם; "בּוֹרֵא מִינִי מְזוֹנוֹת" - עַל עוּגָה). גַּם בְּרָכוֹת עַל הָרֵיחַ (כְּמוֹ "בּוֹרֵא מִינִי בְּשָׂמִים ") שַׁיָּכוֹת לַסּוּג הַזֶּה.

סוּג שְׁלִישִׁי - בִּרְכוֹת הַמִּצְווֹת. בְּרָכוֹת שֶׁמְּבָרְכִים וּמוֹדִים לַה' עַל מִצְווֹת שֶׁנָּתַן לָנוּ. כְּמוֹ: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו (עָשָׂה אוֹתָנוּ קְדוֹשִׁים וְטוֹבִים ע"י הַמִּצְווֹת שֶׁלּוֹ) וְצִוָּנוּ עַל מִצְוַת צִיצִית". דֻּגְמָא נוֹסֶפֶת: הַבְּרָכָה שֶׁמְּבָרְכִים אַחֲרֵי שֶׁנּוֹטְלִים יָדַיִם בַּבֹּקֶר, וְגַם לִפְנֵי אֲכִילַת לֶחֶם: "בָּרוּךְ אַתָּה... אֲשֶׁר קִדַּשְׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו וְצִוּוּנוּ עַל נְטִילַת יָדַיִם".


עַכְשָׁו נִלְמַד כַּמָּה הֲלָכוֹת, דִּינִים, שֶׁל בִּרְכוֹת הַנֶּהֱנִין - בְּרָכוֹת עַל הָאֹכֶל.

ד. לִפְנֵי שֶׁאוֹכְלִים לֶחֶם, מְבָרְכִים: "הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ". אַחֲרֵי שֶׁאוֹכְלִים לֶחֶם אוֹ סְעוּדָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ לֶחֶם , מְבָרְכִים "בִּרְכַּת הַמָּזוֹן".

ה. פֵּרוֹת שֶׁגְּדֵלִים בָּאֲדָמָה (לֹא עַל עֵץ) מְבָרְכִים לִפְנֵי אֲכִילָתָם: "בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה". וְעַל פֵּרוֹת שֶׁגְּדֵלִים עַל הָעֵץ, מְבָרְכִים: "בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ". כָּךְ אָנוּ אוֹמְרִים תּוֹדָה לה' עַל כָּל סוּג שֶׁל אֹכֶל, שָׂמִים לֵב לַמְּיֻחָד שֶׁבּוֹ.

ו. אֹכֶל שֶׁאֵינוֹ גָּדֵל עַל עֵץ אוֹ מֵהָאֲדָמָה - מְבָרְכִים עָלָיו: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁהַכֹּל נִהְיָה בִּדְבָרוֹ" (לְמָשָׁל: בֵּיצִים, חָלָב, דָּגִים). [הֶמְשֵׁךְ הַהֲלָכוֹת בעז"ה בַּחֵלֶק הַבָּא]


חִידוֹת לַחֲזָרָה:


1. הַאִם מֻתָּר לֶאֱכֹל מַשֶּׁהוּ בְּלִי לְבָרֵךְ לִפְנֵי כֵן ?

2. תַּן דֻּגְמָא לִבְרָכָה עַל מַשֶּׁהוּ שֶה' עָשָׂה, סִדֵּר, בָּעוֹלָם (לֹא אֹכֶל).

3. תַּן דֻּגְמָא לִבְרָכָה מֵהַסּוּג שֶׁל "בִּרְכוֹת הַנֶּהֱנִין", בְּרָכָה שֶׁמְּבָרְכִים עַל אֹכֶל.

4. וְדֻגְמָא לִבְרָכָה שֶׁמְּבָרְכִים עַל מִצְוָה, אַחַת מְ"בִּרְכוֹת הַמִּצְווֹת"...


5. מַה מְּבָרְכִים לִפְנֵי שֶׁאוֹכְלִים לֶחֶם, וּמָה אַחֲרָיו?

6. מַה מְּבָרְכִים לִפְנֵי אֲכִילַת פֵּרוֹת שֶׁגְּדֵלִים מֵהָאֲדָמָה (לֹא עַל עֵץ)?

7. וּמַה מְּבָרְכִים לִפְנֵי אֲכִילַת פְּרִי שֶׁגָּדֵל עַל הָעֵץ?

8. מַה נְּבָרֵךְ לִפְנֵי אֲכִילַת אֹכֶל שֶׁלֹּא גָּדֵל עַל הָאֲדָמָה וְגַם לֹא עַל הָעֵץ (לְמָשָׁל - חָלָב, גְּבִינָה, בֵּיצִים, בַּשַּׂר)?


הַמְלָצָה לְסִפּוּר : "כָּךְ לִמֵּד אַבְרָהָם אָבִינוּ אֶת בִּרְכַּת הַמָּזוֹן" - "כֹּה עָשׂוּ חֲכָמֵינוּ" כֶּרֶךְ ב' עמ' 49.

יום חמישי, 3 בנובמבר 2011

על חברים, חסד, יושר ואמת–סיפור אמיתי מאדר אשתקד

מתוך טור של ר' חיים ולדר (פורסם באתרים שונים – וראינו לנכון להביאו גם אצלנו)

ת"ת חשוב מבית"ר קיים "יריד פורים" שבמהלכו נקנו הגרלות וחולקו פרסים שהגדול בהם היה קורקינט בשווי 200 ₪.
כמובן שהקורקינט היה משאת הלב של כל הילדים וכולם השתדלו לרכוש כמה שיותר כרטיסים להגרלה.
בסיומו של היריד המוצלח נערכה ההגרלה שכולם חיכו לה.
מישהו שלף פתקים עם שמות הזוכים, היה מתח, היה עניין, היו פרסים, אך בהגרלה כמו בהגרלה, תמיד מעניין מי זכה בפרס הראשון וכולם המתינו בסבלנות לסיום חלוקת הפרסים האחרים.

ואז זה הגיע. בטקס רב הודיעו כי הפתק שיישלף כעת יזכה את הכתוב עליו בקורקינט. הפתק נשלף, הנשימות נעצרו ושם הזוכה הוכרז :משה ס.
עיני הכול הופנו אליו. הוא נראה מופתע וזה טבעי, אך משום מה לא זז ממקומו.
כולם אמרו לו "זכית תתקדם לבמה לקבל את הקורקינט.
אך משה ס. לא מוכן לעלות לבמה.


יום ראשון, 23 באוקטובר 2011

דוגמה לדפי לימוד הורים וילדים שבועִיים בנושאי יהדות

נִתָּן לְהַזְמִין, לְגַנִּים וְכִתּוֹת רִאשׁוֹנוֹת, הַמְּעֻנְיָנִים לְחַלֵּק מִידֵי שָׁבוּעַ דַּפֵּי לִמּוּד כָּאֵלֶּה, לְלִמּוּד בַּבַּיִת הוֹרִים וִילָדִים.
כּוֹלֵל תֹּכֶן, חִידוֹת, הַצָּעָה לְסִפּוּר, וּמָשׁוֹב. 

לְקַבָּלָה קְבוּעָה דֶּרֶךְ דוא"ל עִם אֶפְשָׁרוּת לְצַלֵּם, בִּמְחִיר סִמְלִי בְּיוֹתֵר, נָא לִפְנוֹת danba@neto.net.il . מַתְאִים לְגַנֵּי חוֹבָה, כִּתּוֹת רִאשׁוֹנוֹת, מִשְׁפָּחוֹת.

 בעזהי"ת.

הַנּוֹשֵׂא: שְׁמִירַת הַלָּשׁוֹן
הוֹרִים נִכְבָּדִים, יְלָדִים יְקָרִים.

אֲנַחְנוּ שְׂמֵחִים לִפְתֹּחַ אֶת לִמּוּדֵנוּ בְּנוֹשֵׂא "שְׁמִירַת הַלָּשׁוֹן". לִמּוּד נָעִים וּפוֹרֶה!

ה' נָתַן לָנוּ מַתָּנָה גְּדוֹלָה, שֶׁאֲנַחְנוּ יְכוֹלִים לְדַבֵּר. פְּרָחִים יְכוֹלִים לְדַבֵּר? לֹא! בַּעֲלֵי חַיִּים יְכוֹלִים לְדַבֵּר? יְכוֹלִים לְהַשְׁמִיעַ קוֹל; אוּלַי הֵם מְבִינִים אֶחָד אֶת הַשֵּׁנִי, מַה הוּא רוֹצֶה לְהַגִּיד בַּקּוֹל שֶׁלּוֹ, לְמָשָׁל: כּוֹעֵס אוֹ מְרֻצֶּה וְכַדּוֹמֶה. אֲבָל מַה הֵם לֹא יְכוֹלִים? הֵם לֹא יְכוֹלִים לְהַגִּיד מִלִּים.

בְּנֵי אָדָם יְכוֹלִים לְדַבֵּר בְּמִלִּים ? יְכוֹלִים!

בַּדִּבּוּר אֲנַחְנוּ יְכוֹלִים לְהַגִּיד וּלְהַסְבִּיר אֶת מַה שֶּׁאֲנַחְנוּ חוֹשְׁבִים בַּשֵּׂכֶל שֶׁלָּנוּ. אִם לֹא הָיִינוּ יְכוֹלִים לְדַבֵּר, לְהַגִּיד מִלִּים - בְּלִי הַדָּבָר הַזֶּה שֶה' נָתַן לָנוּ שֶׁנּוּכַל לְדַבֵּר וְלֹא כְּמוֹ חַיּוֹת, שָׁרַק מַשְׁמִיעוֹת קוֹלוֹת - מַה לֹּא הָיִינוּ יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת? לֹא הָיִינוּ יְכוֹלִים לְשׂוֹחֵחַ, לֹא הָיִינוּ יְכוֹלִים לִלְמֹד וּלְלַמֵּד, לְסַפֵּר סִפּוּרִים, לְהַסְבִּיר מָה אֲנַחְנוּ מַרְגִּישִׁים וּלְהַגִּיד כָּל מַה שֶּׁאֲנַחְנוּ רוֹצִים.

אָז זֶה דָּבָר טוֹב שֶׁאֲנַחְנוּ יְכוֹלִים לְדַבֵּר? דָּבָר טוֹב מְאוֹד.
צָרִיךְ לְהַגִּיד לה' תּוֹדָה עַל הַמַּתָּנָה הַזֹּאת? בְּוַדַּאי.

אֶפְשָׁר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בַּמַּתָּנָה הַזֹּאת, בַּדִּבּוּר, גַּם לִדְבָרִים רָעִים. אָסוּר, אֲבָל אֶפְשָׁר, חָס וְשָׁלוֹם. לְקַלֵּל, לְהַגִּיד מִלִּים לֹא יָפוֹת, לְהַעֲלִיב, לְבַיֵּשׁ מִישֶׁהוּ (שֶׁאוֹמְרִים עָלָיו מַשֶּׁהוּ שֶׁהוּא מִתְבַּיֵּשׁ), נוֹרָא וְאָיֹם; לְסַפֵּר דְּבָרִים רָעִים עַל מִישֶׁהוּ - לַזֶּה קוֹרְאִים לְשׁוֹן הָרַע.
מִי שֶׁעוֹשֶׂה דָּבָר כָּזֶה, זֶה טוֹב אוֹ רַע? בְּוַדַּאי - רַע מְאוֹד. לָמָּה?
 
קֹדֶם כָּל - הוּא עוֹשֶׂה רַע לַשֵּׁנִי .

דָּבָר שֵׁנִי - הוּא עוֹבֵר עַל מַה שֶה' צִוָּהּ בַּתּוֹרָה לֹא לַעֲשׂוֹת.
וְגַם, הוּא מִשְׁתַּמֵּשׁ בַּמַּתָּנָה הַיְּקָרָה שֶּה' נָתַן לוֹ, הַמַּתָּנָה שֶׁל הַדִּבּוּר - לַעֲשׂוֹת הַהֶפֶךְ מִמַּה שה' רוֹצֶה!

זֶה דָּבָר יָפֶה, אִם מִישֶׁהוּ נוֹתֵן מַתָּנָה - לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ בְּצוּרָה שֶׁמַּכְעִיסָה אוֹתוֹ? בְּוַדַּאי שֶׁלֹּא.

וּלְהֶפֶךְ: מִי שֶׁמִּשְׁתַּמֵּשׁ בַּדִּבּוּר שֶׁלּוֹ לִדְבָרִים טוֹבִים - לְעוֹדֵד לְשַׂמֵּחַ , לְשַׁבֵּחַ , לְסַפֵּר עַל מַעֲשִׂים טוֹבִים, לִלְמֹד תּוֹרָה - מַה הוּא עוֹשֶׂה? א. הַרְבֵּה פְּעָמִים מְשַׂמֵּחַ אֶת הַחֲבֵרִים. ב. עוֹשֶׂה מִצְווֹת. ו - ג. מִשְׁתַּמֵּשׁ בְּמַתָּנָה שֶׁל הַדִּבּוּר לַמַּטָּרָה שֶׁבִּשְׁבִילָהּ ה' נָתַן אוֹתָהּ.
אָז אִם ה' נָתַן לָנוּ אֶת הַמַּתָּנָה הַנִּפְלָאָה, הַטּוֹבָה, שֶׁל כֹּחַ הַדִּבּוּר, שֶׁאֲנַחְנוּ יְכוֹלִים לְדַבֵּר - כַּמּוּבָן שֶׁאֲנַחְנוּ צְרִיכִים לְהִזָּהֵר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בַּזֶּה רַק לִדְבָרִים טוֹבִים וְלֹא לְדִבּוּרִים רָעִים שֶׁהֵם הַהֶפֶךְ מִמַּה שה' רוֹצֶה. ה' רוֹצֶה שֶׁנְּדַבֵּר דְּבָרִים טוֹבִים - לֹא דְּבָרִים רָעִים, מַרְגִּיזִים וּמַעֲלִיבִים חַס וְשָׁלוֹם. 

נִלְמַד קְצָת מֵהַהֲלָכוֹת, הַדִּינִים, שֶׁל שְׁמִירַת הַלָּשׁוֹן: מָה אָסוּר לְדַבֵּר וּמַה טּוֹב לְדַבֵּר.
 
הֲלָכוֹת:

א. אָסוּר לְדַבֵּר "רְכִילוּת", "לָשׁוֹן הָרַע" וּ"לְהוֹצִיא שֵׁם רַע".
ב. מַהִי "רְכִילוּת"? מִי שֶׁמִּסְפָּר לַחֲבֵרוֹ דָּבָר שֶׁמִּישֶׁהוּ אַחֵר עָשָׂה לֶחָבֵר הַזֶּה, אוֹ דִּבֵּר עָלָיו - וּבִגְלַל זֶה חֲבֵרוֹ יִכְעַס עַל אוֹתוֹ אָדָם (שֶׁדִּבֵּר עָלָיו אוֹ עָשָׂה לוֹ אֶת הַמַּעֲשֶׂה שֶׁסִּפְּרוּ לוֹ) אוֹ יִשְׂנָא אוֹתוֹ. לְמָשָׁל, אִם יוֹסִי יַגִּיד לְדָנִי: "רָאִיתִי שֶׁיְּהוּדָה לָקַח בַּבֹּקֶר בְּדִיּוּק אֶת הָאוֹטוֹ שֶׁרָצִיתָ". עַכְשָׁו דָּנִי כּוֹעֵס עַל יְהוּדָה, לַמְרוֹת שֶׁיְּהוּדָה לֹא עָשָׂה מַשֶּׁהוּ רַע. הוּא לָקַח אֶת הָאוֹטוֹ כִּי הוּא סְתָם רָצָה לְשַׂחֵק בּוֹ. וְלָמָּה דָּנִי כּוֹעֵס עַל יְהוּדָה? הַכֹּל בִּגְלַל שֶׁיּוֹסִי סִפֵּר לְדָנִי שֶׁיְּהוּדָה לָקַח אֶת הָאוֹטוֹ שֶׁהוּא, דָּנִי, רָצָה. יוֹסִי סִפֵּר לְדָנִי מַה יְּהוּדָה עָשָׂה. זֶה נִקְרָא רְכִילוּת. הָיָה אָסוּר לוֹ לְסַפֵּר אֶת זֶה.

וּמַהוּ "לָשׁוֹן הָרַע "?
לָשׁוֹן הָרַע , זֶה שֶׁמְּסַפְּרִים דָּבָר רַע עַל מִישֶׁהוּ. אֲפִלּוּ אֵם זוֹ אֱמֶת. לְמָשָׁל: "אַתָּה יוֹדֵעַ, רְאוּבֵן מֵהַגַּן מַרְבִּיץ תָּמִיד לְכָל הַיְּלָדִים". זֶה נִקְרָא לָשׁוֹן הָרַע; לְסַפֵּר מַשֶּׁהוּ רַע עַל הַשֵּׁנִי. זֶה אָסוּר. מָתַי מֻתָּר לְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרַע? רַק כַּאֲשֶׁר זֶה בִּשְׁבִיל לְהוֹעִיל וְאִי אֶפְשָׁר לַעֲזֹר בְּאֹפֶן אַחֵר. לְמָשָׁל: יֶלֶד מַרְבִּיץ בַּגַּן אוֹ בְּבֵית הַסֵּפֶר. נִסִּינוּ לְהַסְבִּיר לוֹ שֶׁיַּפְסִיק וְזֶה לֹא עָזַר. מַה נַעֲשֶׂה עַכְשָׁו? הוּא יָכֹל לְסַכֵּן אֲחֵרִים וְגַם לְעַצְמוֹ זֶה מַזִּיק שֶׁהוּא מִתְרַגֵּל לַעֲשׂוֹת דָּבָר לֹא טוֹב כָּזֶה. אֲנַחְנוּ רוֹצִים לַעֲזֹר לוֹ וְלַאֲחֵרִים, לֹא בִּשְׁבִיל לַעֲשׂוֹת לוֹ רַע. אָז מֻתָּר לָלֶכֶת לַגַּנֶּנֶת אוֹ לָרַב, לַמּוֹרֶה, וּלְסַפֵּר לָהֶם שֶׁהוּא מַרְבִּיץ כְּדֵי שֶׁיַּעַזְרוּ לוֹ לְהִתְגַּבֵּר עַל כָּךְ וְגַם יַעַזְרוּ לַחֲבֵרִים שֶׁלֹּא יַכְאִיב לָהֶם.
 
מַהִי "הוֹצָאַת שֵׁם רַע"?

זֶה הַדָּבָר הֲכִי גָּרוּעַ; שֶׁמְּסַפֵּר מַשֶּׁהוּ רַע עַל הֶחָבֵר וְזֶה בִּכְלַל לֹא נָכוֹן. שֶׁקֶר.
ג. בִּמְקוֹם לְדַבֵּר דְּבָרִים לֹא טוֹבִים - כְּדַאי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בַּדִּבּוּר לִדְבָרִים טוֹבִים. הָרֵי הַדִּבּוּר הוּא מַתָּנָה טוֹבָה שה' נָתַן לָנוּ, שֶׁאֲנַחְנוּ יְכוֹלִים לְדַבֵּר. לֹא כְּמוֹ חַיּוֹת. אֶפְשָׁר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ לִלְמֹד תּוֹרָה - כְּמוֹ שֶׁאֲנַחְנוּ עוֹשִׂים עַכְשָׁו. אֶפְשָׁר לְסַפֵּר סִפּוּרִים עַל מַעֲשִׂים טוֹבִים, סִפּוּרֵי צַדִּיקִים. אֶפְשָׁר לְעוֹדֵד אֲנָשִׁים אֲחֵרִים, לְדַבֵּר אֲלֵיהֶם בְּצוּרָה נְעִימָה, וְעוֹד דְּבָרִים דּוֹמִים.

פְּסוּקִים מִסֵּפֶר תְּהִלִּים: "מֵי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים, אוֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב - נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרֵעַ וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה, סוֹר מֵרַע וַעֲשֵׂה טוֹב, בִּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ". מִי שֶׁרוֹצֶה בְּחַיִּים טוֹבִים, יִשְׁמֹר פִּיו מִכָּל דִּבּוּר רַע; יִתְרַחֵק מֵהָרַע, יַעֲשֶׂה מַעֲשִׂים טוֹבִים וְיִשְׁתַּדֵּל לְהַרְבּוֹת בְּשָׁלוֹם (בְּדִבּוּרִים טוֹבִים וּנְעִימִים עוֹשִׂים הַרְבֵּה שָׁלוֹם וִיחָסִים טוֹבִים בֵּין הָאֲנָשִׁים).
סִפּוּר מֻמְלָץ: "לָשׁוֹן טוֹבָה וְלָשׁוֹן רָעָה" (מִתּוֹךְ הַסֵּפֶר "כֹּה עָשׂוּ חֲכָמֵינוּ" כֶּרֶךְ א עמ' 147. כְּדַאי לִלְמֹד בְּיַחַד אֶת הַתְּכָנִים וְהַהֲלָכוֹת שֶׁבְּדַף זֶה וְאח"כ לְסַפֵּר . נִתַּן גַּם לַהֲפֹךְ אֶת הַסֵּדֶר. אַחֲרֵי הַסִּפּוּר - אֶפְשָׁר לִשְׁאֹל אֶת הַיְּלָדִים מְעַט שְׁאֵלוֹת הֲבָנָה עָלָיו).
 
חִידוֹת חֲזָרָה (אִם לֹא יוֹדְעִים לַעֲנוֹת - אֶפְשָׁר לְחַפֵּשׂ אֶת הַפִּסְקָה הָרֶלֶוַנְטִית, לְהַקְרִיא אוֹתָהּ, וְלִשְׁאֹל שׁוּב):

1. לָמָּה הַדִּבּוּר הוּא מַתָּנָה טוֹבָה מה'? לְמַה הוּא מוֹעִיל?
2. לָמָּה לֹא טוֹב שֶׁמְּדַבְּרִים דְּבָרִים רָעִים אֶל הַשֵּׁנִי וְעַל הַשֵּׁנִי (אָמַרְנוּ שָׁלֹשׁ סִבּוֹת)?

3. מַהִי רְכִילוּת שֶׁאָסוּר לְדַבֵּר אוֹתָהּ?
4. מַה זֶּה לְשׁוֹן הָרַע, שֶׁאָסוּר לְדַבֵּר אוֹתוֹ?
 
5. מַהִי הוֹצֵאתָ שֵׁם רַע (שֶׁגַּם אוֹתָהּ אָסוּר לְדַבֵּר)?
 
6. מָתַי מֻתָּר לְסַפֵּר לְשׁוֹן הָרַע?
 
7. לְאֵיזֶה דְּבָרִים כְּדַאי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בַּדִּבּוּר שה' נָתַן לָנוּ?

סִיפּוּר נוֹסָף:


הָרַב הֶ"חָפֵץ חַיִּים" נָסַע פַּעַם עִם רַב אַחֵר וּבַדֶּרֶךְ הִתְאָרְחוּ לֶאֱכוֹל בְּאַכְסַנְיָה מְסיֶּמֶת. בִּגְּמַר הַסְּעוּדָה שָׁאֲלָה בַּעֲלַת הַבַּיִת: "אֵיךְ הָיָה הָאוֹכֶל"? "טוֹב מְאֹד" הֵשִׁיב הֶ"חָפֵץ חַיִּים". "טוֹב", הֵשִׁיב גַּם הָרַב הַשֵׂנִי, "רַק הָיָה חָסֵר קְצַת מֶלַח". הָלְכָה בַּעֲלַת הַבַּיִת וְהֶ"חָפֵץ חַיִּים" אָמַר: "אוֹי, תָּמִיד אֲנִי נִזְהָר מִלָּשוֹן הָרָע וְעַכְשָׁיו נִכְשַׁלְתִּי בִּשְׁמִיעָתוֹ". "אֵיזֶה לָשׁוֹן הָרָע אָמַרְתִּי"? תָּמַהּ אוֹתוֹ רַב. עָנָה הֶ"חָפֵץ חַיִּים": עַכְשָׁיו תֵּלֵךְ בַּעֲלַת הַבַּיִת לַמִּטְבָּח וְתִגְעַר בַּמְּשָׁרֶתֶת הָאַלְמָנָה. זוֹ תַעֲנֶה שֶׁשָֹּמָה מַסְפִּיק מֶלַח, וּבַעֲלַת הַבַּיִת תֹּאמַר, "מָה, הָרַבָּנִים מְשַׁקְּרִים לְדַעְתֵּךְ? אַת מְפוּטֶרֶת מֵהַעֲבוֹדָה"... הִתְפַּלֵּא הָרַב: עַד כְּדֵי כָךְ יִתְגַּלְגֵּל מֵהֶעָרָה קְטַנָּה כָזוֹ? "בֹּא תִרְאֶה", אָמַר הֶ"חָפֵץ חַיִּים". נֵכְנְסוּ לַמִּטְבָּח וְרָאוּ אֶת שְׁתֵי הַנָּשִׁים נִרְגָּזוֹת, אַחֲרֵי שֶׁבַּעֲלַת הַבַּיִת הוֹדִיעָה לַמְּשָׁרֶתֶת שֶׁהִיא מְפוּטֶרֶת, בְּדִיּוּק כְּתֵאוּר הֶ"חָפֵץ חַיִּים". כָּעֵת הֵבִין הָרַב כַּמָּה הוּא צָדַק; שִׁלֵּם לְבַעֲלַת הַבַּיִת כֶּסֶף רַב כְּדֵי שֶׁתַּחֲזִיר אֶת הַמְּשָׁרֶתֶת לְתַפְקִידַהּ וְיַשְׁלִימוּ בֵינֵיהֶן


יום שני, 17 באוקטובר 2011

ילד עם בעיות קשב וריכוז–"היפר"…

שאלה שנשאלה בפורום "הורות" בערוץ 7, ותשובתנו לענ"ד:

מה מידת האחריות של ילד עם הפרעות קשב?

כמה אפשר לכעוס עליו על דברים שהוא עושה [או לא...] אנחנו משתדלים לשדר לו שיש לו אחריות למה שהוא עושה [ולא אשמה..] לכן כשהוא מעיף לאויר קופסא מלאה בקלפים אנחנו מבקשים בצורה עיניינית שיאסוף אותה. אבל מה קורה שסתם מתוך אימפולסיביות הוא מושך בצמה של אחותו? או הורס את המשחק של אחיו? מצדם אני אמורה לכעוס עליו, רק שלי לא ברור כמה אני יכולה לעשות את זה...אם יש לו שליטה על זה... ואם אנחנו לא סתם מתסכלים אותו...[ברור שהוא יודע שיש דברים ש"אסור"]

עניות דעתי:

א. ברור שאי אפשר למלא את החיים של ילד כזה בהערות (וזה מה שיקרה אם נלך "טבעית" - כי זה כל הזמן).

יום חמישי, 22 בספטמבר 2011


סוכות

ראשי פרקים:
א. סוכות - אחרי רה"ש ויוה"כ, שמחת ההמלכה והתשובה.
ב. חג האסיף.
ג. סוכה - זכר לענני הכבוד; שמירת ה' עלינו, ביטחוננו בה'.
ד. מדיני בנית הסוכה.
ה. מדיני הישיבה בסוכה.
ו. הדין על המים. ארבעת המינם ורמזיהם.
ז. נטילת לולב.
ח. "הושענות".
ט. "זמן שמחתנו" - בניסי ה' ובברכת ה' בטבע.
י. עצרת - שמחת תורה.
י"א. סוכות בזמן בית המקדש, עליה לרגל, "שמחת בית השואבה".

א. סוכות - אחרי רה"ש ויוה"כ, שמחת ההמלכה והתשובה.
אחרי רה"ש ויוה"כ מגיע חג הסוכות. חג הסוכות נקרא גם זמן שמחתנו: הנה עברו ימי התשובה, התחלנו את השנה בראש השנה וזכרנו שאנחנו העם של ה', וה' הוא המלך שלנו. חזרנו בתשובה, ניצחנו את היצר הרע, התפללנו ואנחנו נקיים מהעוונות - עכשיו (אחרי שעבר גם יום הכיפורים) אנו מרגישים שמחים מאוד; שאנחנו טובים ומתאימים לאיך שעם ישראל הטוב צריך להיות: נקי מחטאים, אוהב את ה', צדיק. וה' שמח בנו, שנמחלו עוונותינו, ואנחנו חביבים ואהובים לפניו.