דפים

יום רביעי, 20 באפריל 2011

על קושיות, תירוצים, סיפור וחינוך. לכבוד חג הפסח.

 לפני שאנו מתחילים בסיפור יציאת מצרים בליל הסדר, מקדימים ארבע קושיות; וכדברי המשנה במסכת  פסחים (פרק עשירי): "וכאן הבן שואל אביו. ואם אין דעת בבן אביו מלמדו, מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות...".
ויש מקומות שנהגו שהבן מקדים ואומר מפורש: "אבא אשאלך ארבע קושיות..", ובשפה המדוברת. משמע- דבר בסיסי, שצריך להיות מוחש אצל הילד כטבעי, לא מאולץ, פניה של בן לאביו "אבא, אשאלך...".
מה הענין הגדול בהקדמת קושיות, עד כדי כך שאפילו אם אין מי שישאל "הוא שואל לעצמו"."ואפילו שני תלמידי חכמים שיודעים בהלכות הפסח שואלין זה לזה".

ונראים הדברים, שיסוד הלמידה וההפנמה תלוי בהתענינות, בהרגשת החֶסֶר, בביטוי הרצון לדעת, לקלוט.
אינו דומה רעיון הנאמר באופן סתמי למה שנאמר מתוך בקשת הלומד להבין ולדעת, לפתור את קושיותיו. הפתיחות ללמידה, לחינוך, עומדת ביסודן.
ואם אין הבן ערני דיו לשים לב למה שראוי לשאול עליו – "אביו מלמדו..". מנוסח המשנה נראה ש"אביו מלמדו" גם את השאלות. כלומר, כך הוא  מלמד אותו: "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות" וכו'. דהיינו, הוא מסב את שימת ליבו לשינויים, כדי ליצור את הערנות, את הפתיחות, את ההתענינות .
נמצינו למדים יסוד חינוכי ראשון: קודם כל – יצירת ההתענינות. בעדיפות ראשונה – לעורר את הילד/התלמיד שישאל מעצמו, יתענין. ואם לא – לומר את הדברים עצמם בצורה שמעוררת את הרצון הפנימי להבין. והכל – מתוך קישור ליבי: "אבא, אשאלך...", "ואם אין דעת בבן אביו מלמדו: מה נשתנה", מתוך אהבה, עדינות, שימת לב והסבת תשומת הלב.

ומכאן, לתשובות. כבר דנו  מפרשי ההגדה היכן נמצאות בהגדה התשובות הקונקרטיות לקושיות. מה שברור הוא, שאחרי שהבן גומר להקשות – אין האב עונה מיידית ומפרש: הלילה אוכלים מצות כי... הלילה אוכלים מרור כי... והלילה מסובין מפני ש... וכו'.  לא. האבא מספר – כפי שקבעו חכמים – "מתחיל בגנות ומסיים בשבח" ודורש את פרשת "מקרא ביכורים", אותה נצטווה לומר מי שמביא ביכורים לבית המקדש, "ארמי אובד אבי, וירד מצרימה" וכו'.

אולי לא חייבים ללמוד מכאן שעל כל שאלה של ילד יש לענות באופן זה. בוודאי יש שאלות שצריך לענות עליהן מיידית וספציפית. אך התשובה הכללית והגדולה – היא דווקא כך. ובשני דברים:
האחד – מתוך התמונה הכללית מתבררות התשובות הפרטיות.
כשיש מבט אמוני כולל, מראשיתו - "עבדים היינו...ויוציאנו..", "מתחילה עובדי עבודה זרה...ועכשיו קרבנו.." – ממילא נפתרות גם השאלות הפרטיות.  הרי את כל השינויים של ליל הסדר אנחנו נוהגים כדי לעורר את הבן לשאול. כלומר, התמונה הכללית החיה, קיימת עוד לפני הקושיות – והיא רחבה מהן הרבה, וגם מתשובותיהן המפורטות. השאלות הן רק דרך ליצירת התקשרות אמת למציאות הגדולה שתתברר אחר כך; ושאגב היא יתבררו גם הטעמים לשינויים הספציפיים, שמעידים על הופעת אותו תוכן עליון ביציאת מצרים, שאנו חיים אותה מחדש.
ומבחינה מסוימת, זו האמת גם לגבי הרבה שאלות,קושיות וקשיים.  יש איזו מציאות עליונה שעומק נפשו של האדם מחוברת אליה ושוקקת להופעתה (וכך גם לגבי הכלל, מעבר לאדם הפרטי). ואי הנוחות שבאי התגלותה – יוצרת שאלות, התלבטויות, קשיים. אך באמת – "שינויים" אלו שיצר אבינו שבשמיים לעוררנו לשאול, הם רק מבוא להתרוממות, להקשבת מציאות עליונה יותר, שמתוך קישורנו אליה, לימודנו והקשבתנו אותה, ממילא מתבררות ונפתרות השאלות וההסתבכויות. 
כך גם עם ילדים, תלמידים, לפעמים התשובה לאיזו בעיה, אינה רק ספציפית; אלא בהתרוממות למבט כללי יותר, להרגשה כוללת טובה יותר, לקישור אמוני רחב יותר, "לכתחילה", ומתוך כך הרבה סיבוכים שבדיעבד מתבררים ונפתרים.

ויש עוד משהו – דבר שני – מעט דומה לכך, אך למעלה מזה.
מבחינה מסוימת, באמת איננו נזקקים לענות על השאלות הספציפיות (אע"פ שבוודאי אנו חייבים לומר "מצה זו.." וכו').  הבן שואל – ואנו מעוררים ומעודדים אותו לשאול, להתבטא, להביע את הפליאה, את אי הנוחות... מקשיבים. הקושיא מסירה את החסימות..  ומה אנו עושים אחר כך? מספרים.. מספרים ומספרים. וכל המרבה לספר ביציאת מצרים, הרי זה משובח. הסיפור – הרצף החי של הנהגת ה' את עמו – הוא הרבה למעלה מכל הקושיות, מתחיל הרבה לפניהן; הוא בכלל ממישור אחר, עילאי.  וכשהבן שומע את הסיפור, את האמונה החיה המופיעה בצורה בהירה, בהרגשה ובהסברה, נעלמות כל הקושיות כלא היו.  בדרך אגב – אם ירצה הוא גם ידע להשיב עליהן. אבל הוא כבר במקום עליון בהרבה, במישור של הופעת החיוב, האור החיובי. ולכן גם מה שאינו יודע להשיב עליו אינו בבחינת קושיא, אלא ציפיה להופעת ההארה הגדולה, שהוא כבר קשור אליה בכל ליבו, גם על הפרטים שעוד לא הוארו ממנה בגלוי.

וזה ענין גדול בחינוך. לתת להתבטא, לשאול, להביע. לדעת להתייחס ולהשיב ספציפית ונקודתית.  אך הרפואה הכוללת תבוא דווקא מתוך אנשים שחיים בעצמם את השטף של קישורו של ישראל בדבר ה', של האמונה החיה; מעמיקים בהבנה בהירה של הנהגת ה' הכללית והפרטית, בהרגשה זכה, באמונה תמה – ומנחילים מזה לבניהם ותלמידיהם. "מסַפרים ומסַפרים"... דהיינו, מלמדים בצורה של קישור חי אל מקור התורה הבוחר בעמו ישראל באהבה, ומתןך קישור כזה שלהם עצמם. ברוך ... אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו. "השם נפשנו בחיים ולא נתן למוט רגלינו, המדריכנו על במות אויבינו וירם קרננו על כל שונאנו. העושה לנו ניסים ונקמה בפרעה, אותות ומופתים באדמת בני חם.. המעביר בניו בין גזרי ים סוף את רודפיהם ואת שונאיהם בתהומות טיבע. וראו בניו גבורתו, שיבחו והודו לשמו, ומלכותו ברצון קיבלו עליהם, משה ובני ישראל לך ענו שירה בשמחה רבה... (מתוך "אמת ואמונה" בתפילת ערבית).