דפים

יום שני, 18 ביולי 2011

משנה מקום משנה מזל

מיכל פרץ, שאיבדה את חברתה רותי פוגל שנרצחה עם בעלה וילדיה באיתמר, יצרה סדרת סיפורים על רותי ואישיותה. סיפור ראשון בסדרה.
מיכל פרץ  -  התפרסם בערוץ 7.
מיכל פרץ, שאיבדה את חברתה הטובה רותי פוגל, שנרצחה עם בעלה ושלושת ילדיה באיתמר, יצרה סדרת סיפורים על רותי, אישיותה ואמונתה. הסיפורים שנאספו מחברותיה הטובות שוזרים את סיפור חייה של רותי החל מתקופת הילדות המשותפת, הנערות, רותי כרעיה וכאמא ועוד. סיפור ראשון בסדרה מוגש לכן הגולשות וגם לכם הגולשים.
משנה מקום משנה מזל
בהתחלה ממש כעסתי על המורה.
מה היא חושבת לעצמה, המחנכת המחליפה הזו, עוד לא חלף חודש מאז תחילת שנת הלימודים וכבר היא מחליפה מקומות. את הכל תכננו לפרטי פרטים, רחל ואני, איך נשב יחד אחת ליד השנייה, בשולחן האחרון, בטור האמצעי, במקום הכי פחות בולט, כך נוכל לקשקש ולפטפט בנחת, בלי שנרעיש יותר מידי. הרי רק בסוף השנה הקודמת הפכנו לחברות, חברות שהחלה לקרום עור וגידים במסיבת הבת מצווה הכיתתית, והיה זה אך טבעי שנרצה לחלוק אותו שולחן. ועכשיו מגיעה לה הסמינריסטית לשעבר, שכבר קיבלה עבודה בבית הספר שלנו, נעם בנות, וחושבת שהיא תצליח לחולל כאן מהפך!

"טוב בנות, תפסיקו לעשות מזה כזה סיפור, אני רוצה להקריא את השיבוץ החדש של סדר הישיבה בכיתה", היא ניסתה להאפיל על קול מחאתנו, "שרון ותמר, אתן נאלצות להיפרד..", מצב הרוח בכיתה החל להידרדר, לא הייתה אפילו אחת שרצתה בשינוי הזה. ליוויתי במבטי את שרון מניחה את ילקוטה על כתפה ברישול, אוספת בתבוסה את קלמרה והסידור שלה, ופוסעת במעבר הצר בין השולחנות למקומה החדש. "רחל", התנערתי, עכשיו זה אנחנו, רחל ואני. "רחל ומיכל, תגידו יפה שלום", המורה ניסתה להתלוצץ, אולם אף אחת לא צחקה, "רחל, את עוברת לשבת ליד שירה בשורה הראשונה, ורותי, את עוברת לשבת ליד מיכל". "איזה רותי?", חצי מבנות הכיתה צעקו לעבר המורה. היא הציצה בדף ממנו הקריאה את הרשימה, "רותי בן ישי". רותי בן ישי? אוי.. לא יכולתי לדמיין לי מישהי אחרת שיש לי הכי פחות קשר איתה, שתשב לידי. מה לי ולה? חוץ מהקייטנה ב"אמנה" שהיינו בה יחד, לגמרי במקרה, בסוף כיתה ה', לא זכור לי אם אי פעם דיברתי איתה. ניסיתי לחייך אליה, כשהיא הניחה בעדינות את מחברותיה וקלמרה על השולחן לצידי, והתיישבה בשקט על הכיסא של רחל, מרחיקה אותו ממני, לקצה השולחן.
"היי", היא שלחה אלי חיוך רפה. "היי", חייכתי חזרה. על מה יש לנו לדבר? אנחנו בחבורות לגמרי שונות, היא עם כל הבנות מסניף אריאל גב"ש, אני עם בנות מבשרת, היא תמיד מוקפת בכל הגזעיות של הכיתה, הבנות הקולניות, הצווחניות והמתלהבות, שלפעמים, גם אני מתפללת שיבחינו בי, שיהיו גם הן קצת חברות שלי. "יש לך סרגל?", שאלתה קטעה באחת את הרהוריי. "כן, הנה, קחי", פשפשתי בקלמר שלי. "תודה", היא לקחה אותו מידי, "אה..יש לך גם עיפרון?", עכשיו נוסף חיוך נבוך לפניה, "בטח, בכיף". חייכתי אליה חזרה, ולפני שהספקתי להבין, ראיתי אותה משרטטת קו ישר שעובר בדיוק רב במחצית השולחן לכל רוחבו, ותוחם לכל אחת את מקומה.
צודקת, כך צריך לעשות, האמת שחלמתי על קו ההפרדה הזה עוד בזמן שרחל ישבה לידי, שהייתה בלי הרף פולשת לצד שלי עם מרפקה, הספרים והמחברות שלה. הסדר הזה התאים לי.
"טוב, עכשיו כשכל אחת התמקמה במקום החדש שלה, אפשר להתחיל בשיעור", המורה נשמה רגע קט לרווחה, העבירה יד על מטפחתה, ושלחה מבט מרוצה לעברנו. אולי באמת כדאי שאנצל את השיעורים כדי להתחיל להקשיב סוף סוף? במילא אין לי שום נושא משותף עם רותי בן ישי, אז אולי כדאי ש.. "מיכל?" אני שומעת לחישה, ורואה את רותי מצביעה על השולחן. 'אל תתבאסי, יהיה בסדר..' היה כתוב שם בכתב ידה, היא הביטה בי וחייכה חיוך מנצח. 'כן, אה? שטויות, נתגבר..' חיפשתי מה לענות לה. 'דווקא מגניב, אני כל היום שורצת רק עם הגב"שניקיות, הגיע הזמן להיפתח קצת'. ידה כתבה במהירות על השולחן, 'נכון, למרות שהמורה הזו סתם חושבת את עצמה' העזתי לכתוב חזרה. בסוף אותו שיעור מילא כתב ידינו למעלה מחצי שולחן.
'יש לך טושים להלוות לי?' זו הייתה השאלה הראשונה שהתנוססה על השולחן הנקי מעופרת בבוקר למחרת. עד הצלצול הראשון, כל אחת ישבה וקשקשה בפינה אחרת של הכיתה עם חברותיה, וברגע שהצלצול הכריז על יום לימודים חדש, החלה אט אט פורחת לה חברות חדשה בשולחן האחרון בכיתה.
את הקלמר הנוצץ עם הקפיצים והמגרות וכל השכלולים, שקיבלתי במתנה מסבתא וסבא, הנחתי במרכז השולחן, לשימוש משותף של רותי ושלי. לא שלא היה לה קלמר, היה לה אחד כזה, מג'ינס, מלא בכל מה שהייתה צריכה, אבל היא אהבה להשתמש בשלי, ואני שמחתי להתחלק איתה.
בסוף כל יום גדוש התכתבויות נמרצות וארוכות, בו הכרנו זו את זו דרך המשפטים הקצרים, השטותיים, שנכתבו על השולחן הירוק, היינו נשארות כדי למחוק את מה שעלה מהראש אל היד, ולפעמים גם מהבטן, והנפש.
'רוצה לבוא לישון אצלי מחר?' רותי הייתה הראשונה שהזמינה אותי אליה, 'קודם תבואי את אלי!', העזתי בחזרה. זה לא היה סוד שגרתי רק עם אמא שלי, זה גם לא היה סוד שהוריי התגרשו רק כמה שנים קודם, ואני הגעתי לבית הספר החדש, נעם בנות, כילדה דתייה, בעלת שתי משפחות. חילונית ודתית. אבל בכל זאת, פעם ראשונה שחברה חדשה, עם שישה אחים ואחיות, שאבא שלה גם רב, תגיע לישון אצלי..ולפני שהיסוסי חרטה וחרדה החלו לנבוט בראשי, היא כתבה בזריזות- 'סבבה! לבוא לישון אצלך מיד אחרי בי"ס?'.
"נו, אז איך המקום החדש?", מיהרתי בהפסקה לרחל, מלאה בייסורי מצפון על התקופה האחרונה שבה התרחקנו, "נחמד לך עם שירה?". לגלות לה שהזמנתי את רותי לישון אצלי? זה לא מוקדם מידי?.
"ממש נחמד לנו!", היא הפתיעה אותי, "שירה מה זה חמודה, רוצה ללמוד יחד איתנו למבחן בשופטים?". לרגע לא הצלחתי להוציא מילה מפי, רק בהיתי בה בפליאה. "אה, קבעתן ללמוד יחד?", הצלחתי לומר לבסוף, "אולי.." לחשתי וחזרתי למקום.
בשיעור הבא העברתי לה פתק: "אני ממש שמחה שיצא טוב לשתינו המעבר הזה, וזה לא סותר שאנחנו לא יכולות לשמור על קשר! מתי בא לך לבוא אלי שבת???", כשהפתק הגיע ליעדו, שירה עוד הספיקה ללחוש לה משהו באוזן, ואז רחל הסתובבה, ושלחה לעברי חיוך גדול.
לשבת שהיא הגיעה אלי, כעבור שבועיים, כבר סיפרתי לה שרותי בן ישי ואני, הפכנו לחברות ממש טובות, אבל את העובדה שהיא מגיעה לישון אצלי אחת לשבוע, העדפתי לשמור לעצמי, שרחל לא תקנא...