דפים

יום חמישי, 3 בנובמבר 2011

על חברים, חסד, יושר ואמת–סיפור אמיתי מאדר אשתקד

מתוך טור של ר' חיים ולדר (פורסם באתרים שונים – וראינו לנכון להביאו גם אצלנו)

ת"ת חשוב מבית"ר קיים "יריד פורים" שבמהלכו נקנו הגרלות וחולקו פרסים שהגדול בהם היה קורקינט בשווי 200 ₪.
כמובן שהקורקינט היה משאת הלב של כל הילדים וכולם השתדלו לרכוש כמה שיותר כרטיסים להגרלה.
בסיומו של היריד המוצלח נערכה ההגרלה שכולם חיכו לה.
מישהו שלף פתקים עם שמות הזוכים, היה מתח, היה עניין, היו פרסים, אך בהגרלה כמו בהגרלה, תמיד מעניין מי זכה בפרס הראשון וכולם המתינו בסבלנות לסיום חלוקת הפרסים האחרים.

ואז זה הגיע. בטקס רב הודיעו כי הפתק שיישלף כעת יזכה את הכתוב עליו בקורקינט. הפתק נשלף, הנשימות נעצרו ושם הזוכה הוכרז :משה ס.
עיני הכול הופנו אליו. הוא נראה מופתע וזה טבעי, אך משום מה לא זז ממקומו.
כולם אמרו לו "זכית תתקדם לבמה לקבל את הקורקינט.
אך משה ס. לא מוכן לעלות לבמה.


אחד המורים ניגש לשאול מה קורה ולהפתעת כולם מכריז משה כי לא יכול להיות שהוא זכה בהגרלה שכן לא קנה אף כרטיס.
רחש עבר באולם. המורה שאל אותו איך לדעתו הגיע שמו על כרטיס הזוכה והוא ענה "זה בטח שימי ה."
משה ושימי הם חברים מאד טובים. המחנך שאל את שימי אם נכון הדבר שהוא רשם את שמו של משה על כרטיס ההגרלה.
שימי ענה בחיוב "אני רשמתי את שמו".
"ומדוע עשית זאת?
"מפני שהכסף היה של משה ולא שלי".

זו כבר דרמה, מנהל הת"ת הרב בן פורת הוזעק לברר את העניין.
"איך הגיע הכסף של משה אליך" הוא שואל.
"הוא התעקש לתת לי כסף שאקנה כרטיס הגרלה".
משה מאשר את הדבר.
"אז מדוע רשמת את שמו?"
"מפני שאני לא הסכמתי לקבל ממנו והוא לחץ עלי אז הסכמתי וקניתי כרטיס אבל רשמתי את השם שלו כי זה מגיע לו".


"אם כך אני חושב שהפרס הגדול מגיע לך" אומר המנהל לשימי, "הרי אתה זה שרכשת את כרטיס ההגרלה".
"הפרס הראשון שייך למשה" אומר שימי "הכרטיס הזוכה נקנה בכסף שלו, וגם השם שלו רשום עליו. הוא פשוט לחץ עלי לקבל את הכסף וזו הייתה הדרך שלי להשיב לו".
"מה פתאום" אומר משה "אני לא קניתי שום כרטיס הגרלה. הוא קנה והוא זכה ולא משנה מה הוא רשם על זה"
המנהל היה אובד עצות. מסביב סערה, לאיש לא ברור מי הזוכה ושני הילדים שמתעקשים כל אחד על זכיית חברו.
* * *
בשלב זה סיפר המנהל לילדים את הסיפור הידוע על שני היהודים שהלכו לארץ אחרת לצורך עסקים ונפלה עלילה על אחד מהם ונידון למוות. ביקש הנידון לנסוע לארצו כדי להיפרד מבני משפחתו, אמרו לו "מי ערב לנו שתשוב?" ועל כך ענה חברו "כלאוני ואשמש ערב לחזרתו" אמרו לו "וכי מעלה אתה בדעתך שישוב כדי למות? אמר להם "חברים אנו בלב ובנפש ואין לי ספק שישוב".
קבעו לו יום ושעה שאם לא יגיע עד אליה יומת חברו.
הגיע האיש לביתו וסיפר להם את הקורות אותו ובני ביתו סירבו לתת לו לצאת ואף השקוהו בכדי שיירדם. ברגע שהקיץ נטל את סוסו ויצא בדהרה אל הארץ השכנה כדי להספיק ולבוא בעוד מועד.

הגיע היום והמון גדול מתאסף והכול שחים ומדברים בחבר השוטה שחשב כי הנידון למוות באמת ישוב, מחמת חברותם. הגיעה השעה והעניבה הונחה על צווארו והנה נשמעו קול פרסות וענן של אבק וצעקות "עצרו עצרו" המלך הורה לתליין לעצור את הליך ההוצאה להורג, החבר הגיע כל עוד נפשו בו עלה אל דוכן התלייה ונטל את החבל והניחו על צווארו באמרו "אני מצטער על איחורי. תודה לקל שהצלחתי להגיע בזמן ואילו החבר אומר: "אתה לא הצלחת להגיע בזמן ומשעה שהונח החבל על צווארי הריני משול כמת ונוטל בדבריו את החבל על צווארו וכך מתקוטטים להם שני החברים עד שניגש אליהם המלך ואמר: פוטר אני את שניכם ממיתה ובלבד שתכניסו אותי כחבר שלישי בתוך חברותכם.

ובתנא דבי אליהו רבה פרק כו נא` "כך אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: בני, מה אני מבקש מכם אלא שתהיו אוהבים זה את זה ומכבדים זה את זה"

בשלב זה פנה המנהל לשני הילדים ואמר להם בזו הלשון: אני רוצה לנהוג בדיוק כמו בסיפור. אני אתן מכיסי 200 ₪ ואקנה לשניכם קורקינט אבל אני רוצה שתכניסו גם אותי בחברות שלכם".
ולאחד הילדים שהוא יתום מאביו אמר: "אבא רואה אותך שמח בך ומתכבד בשמים בך ובמעשיך".
* * *
במתכוון כתבתי את שם המנהל ושמות הילדים בכדי שיאמינו שמדובר בסיפור אמיתי ולא עוד אחד מהסיפורים שלי.