דפים

יום שלישי, 4 בדצמבר 2012

לִכְבוֹד חֲנוּכָּה - לְהוֹרִים וִילָדִים


לִכְבוֹד הַחֲנֻכָּה הַקָּרֵב וּבָא - נַעֲסֹק בעז"ה בְּעִנְיָנַי חֲנֻכָּה.

בִּזְמַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הַשֵּׁנִי (כְּ - 200 שָׁנָה לִפְנֵי שֶׁנֶּחֱרַב) שָׁלְטוּ בָּאָרֶץ הַיְוָנִים.
הֵם הָיוּ הַהֵיפֶךְ הַגָּמוּר מֵעַם יִשְׂרָאֵל: לָנוּ הֲכִי חָשׁוּב מָה שֶׁבִּפְנִים" - לִהְיוֹת עִם לֵב טוֹב: טוֹבִים, צַדִּיקִים, מְרַחֲמִים אֶחָד עַל הַשֵּׁנִי; מִתּוֹךְ זֶה גַּם עוֹשִׂים מַעֲשִׂים טוֹבִים, מְדַבְּרִים יָפֶה. לָהֶם הָיָה חָשׁוּב מָה שֶׁ"מִּבַּחוּץ" - לְהֵרָאוֹת יָפִים וַחֲזָקִים; לֹא בַּשְּׁבִיל לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּזֶה לְמַטָּרוֹת טוֹבוֹת, לִדְבָרִים טוֹבִים.

אֶצְלֵנוּ מִשְׁתַּמְּשִׁים בַּחֹזֶק, בַּכֹּח, לִדְבָרִים טוֹבִים - לַעֲזֹר, וְעוֹד דְּבָרִים כְּאֵלֶּה. בַּיֹּפִי - אֲנַחְנוּ יְכוֹלִים לְהִשְׁתַּמֵּשׁ לְ"הִדּוּר מִצְוָה"; לַעֲשׂוֹת, לְמָשָׁל, בֵּית כְּנֶסֶת יָפֶה, מְזוּזָה יָפָה. לִפְעָמִים עוֹשִׂים דְּבָרִים יָפִים בִּשְׁבִיל לְשָׂמֵחַ אֶת הָאֲנָשִׁים, שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם נָעִים - וְהַשִּׂמְחָה נוֹתֶנֶת לָהֶם כֹּחַ גַּם לְמַעֲשִׂים טוֹבִים.

לֹא כָּךְ אֵצֶל הַיְוָנִים - אֶצְלָם הַמַּטָּרָה זֶה הַיֹּפִי וְהַכֹּחַ; אֵין מִצְווֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים. הָיוּ לָהֶם גַּם אֱלִילִים. הֵם חָשְׁבוּ שֶׁיֵּשׁ אֱלֹהִים שֶׁל הַיָּם וֶאֱלֹהִים לַשֶּׁמֶשׁ וְעוֹד שְׁטֻיּוֹת כְּאֵלֶּה. אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים שֶׁה' אֶחָד, הוּא עָשָׂה אֶת הַכֹּל.

רָצוּ הַיְוָנִים לְהַכְרִיחַ אֶת הַיְּהוּדִים לְהִתְנַהֵג כְּמוֹתָם. הֵם גַּם רָצוּ לִשְׁלֹּט בָּאָרֶץ שֶׁלָּנוּ, לְהַגִּיד מָה לַעֲשׂוֹת פֹּה. לְצַעֲרֵנוּ הָיוּ יְהוּדִים "מִתְיַוְּנִים" שֶׁהִתְנַהֲגוּ כְּמוֹתָם. אֲבָל הַיְּהוּדִים הַטּוֹבִים לֹא הִסְכִּימוּ שֶׁהַיְּוָנִים יִשְׁלְטוּ פֹּה, גַּם לֹא הִסְכִּימוּ לְהִתְנַהֵג כְּמוֹתָם. הַיְוָנִים גָּזְרוּ (הִכְרִיחוּ) לֹא לִשְׁמֹר שַׁבָּת, לֹא לַעֲשׂוֹת בְּרִית מִילָה, וְעוֹד דְּבָרִים.

מָרְדוּ הַיְּהוּדִים בַּיְּוָנִים הָרְשָׁעִים וְנִלְחֲמוּ בָּהֶם.  מִי הָיוּ בְּרֹאשׁ הַמֶּרֶד? מַתִיתְיַהוּ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וּבָנָיו, הַחֲשְׁמוֹנָאִים. הַיְּהוּדִים הָיוּ מְעַטִּים, וְהַיְוָנִים רַבִּים; הַיְּהוּדִים בְּלִי צָבָא מְאֻמָּן, וְהַיְּוָנִים - עִם צָבָא גְּדוֹל, וּפִילִים. אֲבָל לַיְּהוּדִים הָיְתָה מַטָּרָה חֲשׁוּבָה, קְדוֹשָׁה: הֵם רָצוּ שֶׁאֲנַחְנוּ נִשְׁלֹּט וְנַחְלִיט בָּאָרֶץ, לֹא הַיְוָנִים; וְנִחְיֶה כְּמוֹ שֶׁמַּתְאִים לָנוּ, לְעַם יִשְׂרָאֵל - טוֹבִים, צַדִּיקִים, מְרַחֲמִים, זוֹכְרִים שֶׁה' בָּרָא אֶת הָעוֹלָם וְלֹא עוֹבְדִים לֶאֱלִילִים.

עָזַר ה' לַיְּהוּדִים וְהֵם נִצְּחוּ אֶת הַיְּוָנִים. הַמְּעַטִּים הַצַּדִּיקִים נִצְּחוּ אֶת הָרַבִּים הָרְשָׁעִים.

הַיְוָנִים טִמְּאוּ אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הַמָּקוֹם הֲכִי קָדוֹשׁ לְעַם יִשְׂרָאֵל; שָׂמוּ חֲזִיר עַל הַמִּזְבֵּחַ, אוֹי וַאֲבוֹי! כְּשֶׁנִּצְּחוּ הַחֲשְׁמוֹנָאִים - בָּאוּ לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ, רָאוּ מָה קוֹרֶה שֵׁם וְהִצְטַעֲרוּ מְאֹד. הֲרֵי לְשָׁם רָצוּ לְהַגִּיעַ. בֵּית הַמִּקְדָּשׁ זֶה כְּמוֹ הַלֵּב שֶׁל עַם יִשְׂרָאֵל וְשֶׁל הָאָרֶץ; אִם אֲנַחְנוּ שׁוּב שׁוֹלְטִים שָׁם, שׁוּב מַקְרִיבִים קָרְבָּנוֹת, מַדְלִיקִים אֶת מְנוֹרַת הַמִּקְדָּשׁ - סִימָן שֶׁאֲנַחְנוּ שׁוּב מַחְלִיטִים מָה יִהְיֶה בְּאַרְצֵנוּ וְלֹא הַיְוָנִים, סִימָן שֶׁשּׁוּב אֲנַחְנוּ יְכוֹלִים לִחְיוֹת כְּמוֹ שֶׁמַּתְאִים לָנוּ וְלֹא כְּמוֹ שֶׁהַיְוָנִים רוֹצִים.  
בְּיִחוּד הַמְּנוֹרָה מַרְאָה אֶת זֶה; לָמָּה?   הַנֵּרוֹת שֶׁמַּדְלִיקִים בִּמְנוֹרַת הַמִּקְדָּשׁ מִשֶּׁמֶן זַיִת טָהוֹר, מַזְכִּירִים אֶת הָאוֹר שֶׁל הַתּוֹרָה: כְּמוֹ שֶׁהָאוֹר מַרְאֶה לָאָדָם אֶת הַדֶּרֶךְ, שֶׁלֹּא יִכָּשֵׁל - כָּךְ  הַתּוֹרָה אוֹמֶרֶת לָאָדָם מָה לַעֲשׂוֹת וּמָה לֹא לַעֲשׂוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכָּשֵׁל בְּמַעֲשִׂים רָעִים אֶלָּא יִלְמַד דְּבָרִים טוֹבִים, יַעֲשֶׂה דְּבָרִים טוֹבִים, יִהְיֶה צַדִּיק כְּמוֹ שֶׁמַּתְאִים לְעַם יִשְׂרָאֵל, הָעָם שֶׁל ה'.
כְּשֶׁנַּדְלִיק אֶת הַמְּנוֹרָה הַטְּהוֹרָה בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, הַמְּנוֹרָה שֶׁמַּזְכִּירָה אֶת הָאוֹר שֶׁל הַתּוֹרָה - יִרְאוּ כֻּלָּם שֶׁחָזַרְנוּ לִשְׁלֹּט בְּאַרְצֵנוּ, לִחְיוֹת כְּמוֹ שֶׁמַּתְאִים לָנוּ, לְפִי הַתּוֹרָה. יוֹתֵר הַיְוָנִים לֹא יַגִּידוּ לָנוּ מָה לַעֲשׂוֹת.

אֲבָל בְּכָל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ לֹא נִמְצָא שֶׁמֶן טָהוֹר ; בַּכֹּל נָגְעוּ הַיְּוָנִים, טִמְּאוּ אֶת הַשְּׁמָנִים. רַק פַּךְ אֶחָד נִשְׁאַר וּבוֹ שֶׁמֶן לְיוֹם אֶחָד. עָשָׂה ה' נֵס וְהַשֶּׁמֶן הִסְפִּיק לִשְׁמוֹנָה יָמִים עַד שֶׁהֵבִיאוּ שֶׁמֶן חָדָשׁ. שָׂמְחוּ כֻּלָּם מְאֹד. עַכְשָׁו, שֶׁרָאוּ אֵיךְ ה' עָזַר לָהֶם כְּשֶׁלֹּא יָכְלוּ לַעֲשׂוֹת שׁוּם דָּבָר בַּשְּׁבִיל שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם שֶׁמֶן טָהוֹר, הֵבִינוּ הֵיטֵב שֶׁגַּם בְּמִלְחָמָה - כְּשֶׁיָּכְלוּ לַעֲשׂוֹת קְצָת בִּשְׁבִיל לְהִלָּחֵם - בֶּאֱמֶת ה' עָזַר לָהֶם גַּם שָׁם וְנָתַן לָהֶם כֹּחַ לְנַצֵּחַ אֶת הַיְּוָנִים.

קָבְעוּ חֲכָמִים שֶׁבְּכָל שָׁנָה יַחְגְּגוּ עַם יִשְׂרָאֵל שְׁמוֹנָה יָמִים אֶת הַחֲנֻכָּה, יַדְלִיקוּ נֵרוֹת: יִזְכְּרוּ אֵיךְ ה' עָזַר לָהֶם  לְנַצֵּחַ אֶת הַיְּוָנִים וּלְהַחֲזִיר אֶת הַשִּׁלְטוֹן בָּאָרֶץ לְיָדֵינוּ; יִזְכְּרוּ אֵיךְ כְּשֶׁהִגִּיעוּ לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ עָשָׂה ה' נֵס שֶׁהַמְּנוֹרָה תִּדְלֹק שְׁמוֹנָה יָמִים, יִזְכְּרוּ אֶת הָאוֹר שֶׁל הַתּוֹרָה שֶׁמְּלַמֶּדֶת אוֹתָנוּ לִחְיוֹת כְּמוֹ שֶׁה' רוֹצֶה: שֶׁהֲכִי חָשׁוּב זֶה מָה שֶׁבִּפְנִים - לֵב טוֹב, צַדִּיקִים, מְרַחֲמִים. מִתּוֹךְ זֶה עוֹשִׂים אֶת הַמִּצְווֹת שֶׁל ה' שֶׁמַּתְאִימוֹת לְעַם יִשְׂרָאֵל הַטּוֹב. לֹא כְּמוֹ הַיְוָנִים שֶׁהֲכִי חָשׁוּב לָהֶם מָה שֶׁרוֹאִים מִבַּחוּץ.   אֶת הַחֹשֶׁךְ, אֶת הָרַע, שֶׁל הַיְוָנִים - נִצַּחְנוּ בְּעֶזְרַת הַכֹּחַ שֶׁה' נָתַן לָנוּ כִּי רָצִינוּ לָלֶכֶת לְפִי הָאוֹר, לְפִי הַטּוֹב, שֶׁל הַתּוֹרָה.

נִלְמַד כַּמָּה הֲלָכוֹת שֶׁקָּבְעוּ חֲכָמִים לַחֲנֻכָּה כְּדֵי לִזְכֹּר אֶת הַנִּסִּים וְהַנִּפְלָאוֹת וּלְהוֹדוֹת לָה':

א. בַּחֲנֻכָּה מַדְלִיקִים בְּכָל עֶרֶב נֵר אֶחָד יוֹתֵר: בַּלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן נֵר אֶחָד, בַּשֵּׁנִי, שְׁנַיִם - עַד הַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שֶׁבּוֹ מַדְלִיקִים שְׁמוֹנָה נֵרוֹת. זֶה מַזְכִּיר לָנוּ אֵיךְ כָּל לַיְלָה הָיָה הַנֵּס יוֹתֵר: הִנֵּה הַשֶּׁמֶן הִסְפִּיק לְעוֹד יוֹם, וּלְעוֹד יוֹם, וּלְעוֹד יוֹם...  

ב. מַדְלִיקִים בְּפֶתַח הַבַּיִת אוֹ עַל הַחַלּוֹן כְּדֵי לְפַרְסֵם אֶת הַנֵּס (שֶׁכֻּלָּם יִרְאוּ).

ג. מַדְלִיקִים אֶת הַנֵּרוֹת בְּצֵאת הַכּוֹכָבִים (תְּחִלַּת הַלַּיְלָה); כִּי בַּלַּיְלָה רוֹאִים אֶת אוֹר הַנֵּר יוֹתֵר טוֹב מִבַּיּוֹם, וּבְהַתְחָלַת הַלַּיְלָה עֲדַיִן הוֹלְכִים הַרְבֵּה אֲנָשִׁים בָּרְחוֹב. הֵם יִרְאוּ אֶת הַנֵּרוֹת דּוֹלְקִים וְיִהְיֶה הַרְבֵּה "פִּרְסוּם הַנֵּס". וְיֵשׁ שֶׁמַּדְלִיקִים אֶת הַנֵּרוֹת קְצָת קֹדֶם - כְּשֶׁהַשֶּׁמֶשׁ שׁוֹקַעַת (נֶעֱלֶמֶת מֵעֵינֵינוּ).

ד. צָרִיךְ לָשִׂים נֵרוֹת שֶׁיּוּכְלוּ לִדְלֹק לְפָחוֹת עַד חֲצִי שָׁעָה אַחֲרֵי צֵאת הַכּוֹכָבִים (מִי שֶׁמַּדְלִיק בְּשֶׁמֶן - צָרִיךְ לָשִׂים שֶׁמֶן שֶׁיַּסְפִּיק לְפָחוֹת לַחֲצִי שָׁעָה).

ה. כְּשֶׁמַּדְלִיקִים נֵרוֹת חֲנֻכָּה לִפְנֵי שַׁבָּת - צָרִיךְ לָשִׂים נֵרוֹת גְּדוֹלִים יוֹתֵר (אוֹ יוֹתֵר שֶׁמֶן). לָמָּה? כִּי הֲרֵי אָסוּר לְהַדְלִיק אֵשׁ אַחֲרֵי שְׁקִיעַת הַשֶּׁמֶשׁ, זֶה כְּבָר שַׁבָּת. גַּם אֶת נֵרוֹת הַשַּׁבָּת אֲנַחְנוּ מַדְלִיקִים בְּעֵרֶךְ עֶשְׂרִים דַּקּוֹת לִפְנֵי הַשְּׁקִיעָה, וְאֶת נֵרוֹת הַחֲנֻכָּה מַדְלִיקִים לִפְנֵיהֶם. לָכֵן צָרִיךְ נֵרוֹת יוֹתֵר גְּדוֹלִים מִבְכָל יוֹם - כְּדֵי שֶׁיַּסְפִּיקוּ לִדְלֹק עַד חֲצִי שָׁעָה אַחֲרֵי צֵאת הַכּוֹכָבִים. אֶפְשָׁר בְּעֶרֶב שַׁבָּת פָּשׁוּט לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּנֵרוֹת כְּמוֹ נֵרוֹת שַׁבָּת (לֹא הַצִּבְעוֹנִיִּים), גַּם בַּשְּׁבִיל נֵרוֹת חֲנֻכָּה.


חִידוֹת חֲזָרָה:

1. מָה הָיָה חָשׁוּב לַיְּוָנִים, וּמָה חָשׁוּב לַיְּהוּדִים?          
2. מָה לֹא מָצְאוּ הַיְּהוּדִים בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ אַחֲרֵי שֶׁה' עָזַר לָהֶם לְנַצֵּחַ אֶת הַיְּוָנִים, וּמָה בְּכָל זֹאת מָצְאוּ?               
3. אֵיזֶה נֵס עָשָׂה לָנוּ ה'?
4. הֵיכָן מַדְלִיקִים נֵר חֲנֻכָּה, וּבְאֵיזֶה זְמַן?





יום שני, 10 בספטמבר 2012

חדש אלול וראש השנה

ראשי פרקים:שופר

א. רה"ש - יום בריאת האדם, יום המלכת ה'. השמחה במלכות ה'

ב. יום הדין

ג. חודש אלול - הכנה לרה"ש

ד. רה"ש - המלכת ה'. תקיעת שופר - מצוה; ומזכירה: המלכה, התעוררות תשובה, וצעקת בנים אל אביהם

ה. ה"סימנים" ברה"ש

א. ראש השנה - יום בריאת האדם, יום המלכת ה'. השמחה במלכות ה'

ראש השנה - זה היום הראשון של השנה: ממנו מתחילה השנה. אח"כ מגיע יום כיפור, אח"כ סוכות; אחרי כמה זמן, בחודש כסלו, חנוכה. עוד אח"כ - ט"ו בשבט, אחרי עוד כמה זמן פורים, פסח, וכך השנה ממשיכה עד חודש אלול - החודש האחרון של השנה (כדאי לסמן צורת עיגול עם היד תוך כדי הסברת מהלך הזמנים, כדי להמחיש את "מעגל השנה") - נגמרת שנה, ושוב מתחילה שנה חדשה: ראש השנה, יו"כ, סוכות וכל שאר החדשים והחגים.

[1]רה"ש הוא היום שבו ה' ברא את האדם. לפני הרבה שנים, כשה' ברא את כל העולם בששה ימים, ביום השישי הוא ברא את האדם. זה היה כאילו רה"ש הראשון אחרי שנברא העולם - אז היתה הפעם הראשונה שהאדם הכיר שה' הוא המלך של כל העולם, הוא עשה את הכל.

ראה האדם את כל הדברים הנפלאים שה' ברא בעולם: את השמיים והארץ, הפרחים, העצים, החיות, הכל; וידע - ה' ברא את הכל , הוא מלך העולם.

כל שנה כשמגיע מחדש היום הזה - היום הראשון של השנה, שבו נברא האדם (כשהעולם התחיל) - אנחנו מזכירים שוב ומודיעים שה' ברא את העולם, ה' הוא המלך של כל העולם; גם בשנה הזאת החדשה, כמובן. אנחנו שמחים שה' הוא המלך שלנו, ה' עשה את הכל; כל הדברים הטובים שיש לנו - זה מה': אבא, אמא, אוכל - הכל. התורה זה מה', גם עם ישראל. אנחנו שמחים שה' הוא המלך שלנו.

ב. יום הדין

אבל בר"ה - [2]כשמגיע שוב היום שה' עשה את האדם, ואז האדם ידע שה' הוא המלך של העולם; כשאנחנו מזכירים שה' הוא המלך שלנו גם בשנה הזאת, החדשה - ה' גם בודק האם המעשים שלנו, ההתנהגות שלנו, מתאימים למה שה' רוצה. ה' הוא מלך טוב והוא בודק אם גם אנחנו טובים, מתאימים לעם של ה'.

לכן זה נקרא גם יום הדין, יום המשפט. זה יום שממליכים בו את ה', מודיעים מחדש שהוא המלך שלנו, וגם יום הדין - שבודקים אם אנחנו מתאימים למלך שלנו; במעשים, במידות - בלב הטוב שלנו; האם הדיבורים שלנו מתאימים לעם צדיק, העם של המלך ה'.

אבל עם ישראל נקראים גם הבנים של ה', ה' אוהב את עם ישראל. אנחנו מזכירים בר"ה גם את זה שאנחנו בנים של ה'; וכשאנחנו זוכרים שאנחנו בנים של ה', ורוצים מאוד לעשות את רצונו - ה' מרחם עלינו וכותב אותנו לחיים טובים.

ג. חודש אלול - הכנה לראש השנה

לפני שמגיע היום הזה, שבו מזכירים שה' הוא מלך שלנו והוא יום הדין - צריך להתכונן. נספר סיפור למה זה דומה:

מלך אחד, מלך טוב, הודיע שעוד כמה זמן הוא יקבל אצלו את האנשים מהעם שלו, כדי שיזכרו שהוא המלך שלהם, וכל אחד יוכל לבקש מה שהוא רוצה. כולם התכוננו, התלבשו יפה, התרחצו, הסתפרו, השתדלו להתנהג יפה אחד עם השני - שהמלך יראה שהאנשים מהעם שלו אוהבים זה את זה ומתנהגים טוב כמו שהוא אוהב, שהרי הוא מלך צדיק. רק קבוצה אחת לא עשו שום הכנות. כשהגיע היום שבו נכנסים אל המלך הגיעו כולם, קבוצות קבוצות, מלובשים יפה, מדברים יפה. והמלך קיבל אותם בפנים מאירות ושמחות, הוא ראה שהם מכבדים אותו ואת זה שהוא מלך, והשתדל למלא את בקשותיהם. רק קבוצה אחת הגיעו מלוכלכים, עם בגדים לא נקיים, צועקים ורבים אחד עם השני.

"מה זה" - אמר המלך - "כך מכבדים את המלך?! הם לא שמים לב שאני המלך שלהם? לא איכפת להם להתנהג יפה כמו שאני רוצה? תוציאו אותם מיד"!

יצאו אנשי הקבוצה בבושה. המלך כעס עליהם והם גם לא קבלו מה שרצו.

זה היה רק סיפור. אבל מה מלמד אותנו הסיפור הזה?

גם לנו יש משהו דומה: זה ראש השנה, היום הראשון של השנה החדשה, שבו אנו מזכירים שה' הוא המלך של כל העולם, תמיד, גם בשנה הזאת, החדשה, שמתחילה. וה' קובע את הטוב שיהיה לנו בכל השנה הבאה. וגם אנחנו מתכוננים, כמו האנשים בסיפור, לקראת היום המיוחד הזה, רה"ש.

לפני שמגיע רה"ש אנחנו צריכים להתכונן. לקראת רה"ש צריך גם להסתפר, לכבס את הבגדים, להתרחץ, להראות שאנחנו שמחים שמגיע היום שמזכירים בו שה' הוא המלך. אבל יש עוד דברים שצריך להתכונן בהם, וזה לוקח קצת יותר זמן מאשר להתרחץ ולהסתפר:

צריך גם לנקות את המעשים שלנו, את הלב שלנו. מה זאת אומרת? ה' רואה את האדם גם מבפנים, ולא כמו המלך בסיפור שיכול לראות רק את הבגדים וההתנהגות מבחוץ. ה' רואה: האם הוא מתנהג יפה? האם יש לו מידות טובות? זאת אומרת, אם הוא מרחם, אם הוא טוב.

לכן צריך להתכונן בחודש אלול, החדש שלפני ראש השנה, גם מבפנים, גם בהתנהגות; צריך לבקש סליחה מה' על מה שלא היינו בסדר, להרבות במעשים טובים, להשתדל לכבד את אבא ואמא, להתנהג יפה לחברים: לא להרביץ, לא להעליב, לעזור אחד לשני, לדבר יפה, מילים יפות ובצורה נעימה. צריך לבקש סליחה אם פגענו במישהו, עשינו לו משהו לא טוב. זה נקרא שאנחנו נקיים גם מבפנים, ולא רק מבחוץ. כך אנחנו מגיעים מוכנים לראש השנה, וה' - שהוא המלך של כל העולם - שמח בנו (אפשר להמחיש, על ידי הצגה של ילדים, איך מתכוננים לרה"ש. כמובן, העיקר - התעוררות "הנקודה הפנימית" אצל הילדים, מתוך ההמחשה).

איך מתכוננים בחדש אלול לקראת רה"ש?

1. תוקעים בשופר כל יום. לא כתוב בתורה לתקוע בחדש אלול. רק ברה"ש התורה מחייבת לתקוע. אבל זה מנהג בעם ישראל לתקוע בחדש אלול. למה?

מה עושה הקול של השופר? [אפשר להמחיש: לבקש מכולם לעצום עיניים ולהיות בשקט גמור - ואז להשמיע תקיעה חזקה (להגיד לקטנים מראש שעוד מעט נתקע – כדי שלא ייבהלו). כולם "קופצים"] הקול של השופר מעורר. מזכיר לאדם לשים לב: רה"ש מתקרב, תתכונן להיות מתאים, בהתנהגות מתאימה, למה שהמלך ה' רוצה.

2. אומרים בבית הכנסת סליחות. יש כאלה שאומרים כל החדש, ויש כאלה שמתחילים כמה ימים לפני רה"ש. "סליחות" - אלה תפילות שאומרים לה', מבקשים סליחה ומבקשים שה' ירחם עלינו.

3. משתדלים, כמו שאמרנו, להיות טובים יותר, רחמנים יותר; להתנהג יפה, לדבר יפה, לא לעשות מעשים רעים, לעשות הרבה מצוות, לחשוב מה מהמעשים שלנו צריך לתקן - כלומר: לעשות יותר טוב.

חדש אלול נקרא חדש הרחמים והסליחות. אנחנו שמחים לחזור בתשובה, לבקש סליחה על מה שלא התנהגנו יפה - וה' מרחם עלינו וסולח לנו. אנחנו רוצים לבוא מוכנים ומתאימים ליום שבו מודיעים שה' הוא המלך שלנו גם בשנה החדשה. תמיד.

ד. רה"ש - המלכת ה'. תקיעת שופר - מצוה, ומזכירה: המלכה, התעוררות תשובה וצעקת בנים לאביהם

אחרי שהתכוננו בחדש אלול - מגיע ראש השנה. [3]אמרנו שביום הזה ה' ברא את האדם לפני הרבה שנים, בבריאת העולם, וכל שנה מחדש אנחנו ממליכים את ה' ביום הזה. אנחנו מודיעים ששוב פעם, גם בשנה הזאת החדשה שמתחילה ברה"ש, ה' הוא מלך שלנו, של כל העולם.

איך אנחנו מודיעים את זה? קודם כל בתפילה אנחנו מזכירים הרבה פעמים שה' הוא מלך ומתפללים שכל העולם ידעו את זה ויתנהגו כמו שצריך, כמו שה' רוצה.

אנחנו גם תוקעים בשופר. תקיעת השופר היא מצוה מהתורה, ובגלל שה' ציוה בתורה שנתקע בשופר ברה"ש - אנחנו תוקעים. אבל תקיעת השופר, גם מזכירה לנו כמה דברים. ראשית - זה דומה לחצוצרות שתוקעים בהם כשמגיע מלך חשוב, כך גם כאן: אנחנו תוקעים, טו-טו-טו, ה' הוא המלך של כל העולם. אנחנו מודיעים שוב שה' הוא מלך גם בשנה הזאת החדשה .

אבל אמרנו שרה"ש זה גם יום הדין, המשפט. ה' בודק האם אנחנו מתנהגים כמו שמתאים, כמו שהוא רוצה? האם אנחנו מספיק טובים? השופר מזכיר לנו גם את זה: טו-טו-טו, תתעוררו, תשימו לב לתקן את המידות שלכם, את ההתנהגות שלכם; להיות טובים וצדיקים.

והשופר מזכיר לנו עוד משהו, כשאנחנו עומדים למשפט לפני ה' אנחנו חושבים: אולי המעשים שלנו עוד לא מספיק טובים. אולי אנחנו צריכים להיות יותר טובים, ואז אנחנו נזכרים: ה' הוא מלך שלנו, אבל ה' הוא גם כאילו אבא שלנו, אנחנו עם של ה', אנחנו הבנים שלו, ה' אוהב את עם ישראל במיוחד. התקיעה היא גם כמו בן שצועק לאבא שלו: אבא, תציל אותי, תעזור לי. האבא שומע את הקול של הבן שלו ורץ לעזור לו. כך אנחנו מזכירים כשאנחנו תוקעים: טו-טו-טו, ה' אנחנו הבנים שלך, תעזור לנו. ה' שומע את קול התקיעה של הבנים שלו, של עם ישראל שהוא אוהב, ומרחם עלינו וכותב אותנו לחיים טובים.

אז שלשה דברים אמרנו על השופר:

1. השופר מזכיר לנו שביום הזה מודיעים שה' הוא מלך כל העולם, גם בשנה הזו החדשה - ותוקעים כמו שמריעים בחצוצרות כשמגיע מלך חשוב.

2. השופר מזכיר לנו להתעורר, לחזור בתשובה, שנהיה מתאימים למה שה', המלך שלנו, רוצה, ונוכל לזכות במשפט, בדין של ה'.

3. השופר מזכיר: אנחנו בנים של ה', העם המיוחד שלו. כשאנחנו זוכרים שאנחנו העם שלו, אוהבים אותו, וה' אוהב אותנו - ה' מרחם עלינו ומחליט שיהיו לנו חיים טובים, מזכה אותנו במשפט.

ה. "סימנים" בראש השנה

ראש השנה הוא ההתחלה של השנה. אנחנו עושים כל מיני סימנים שתהיה לנו שנה טובה. למשל: אוכלים תפוח בדבש ומבקשים מה' שתהיה לנו שנה טובה ומתוקה, כמו שהדבש הוא מתוק. אוכלים ראש של דג או של כבש ומבקשים: "שנהיה לראש ולא לזנב", זאת אומרת - שעם ישראל יהיה חשוב בעולם, כמו שהראש הוא הכי חשוב בגוף. שכל העמים ילמדו ממנו להיות טובים, כמו שכל הגוף הולך אחר הראש - ולא הוא ילמד מהם. אוכלים רימון, ומתפללים שיהיו לנו זכויות ומעשים טובים רבים, כמו גרעיני הרימון. ויש עוד "סימנים" שאוכלים. כל אלה הם סימנים להזכיר ולבקש בהתחלת השנה שכל השנה תהיה טובה.


[1] לקטנים: "ברה"ש אנחנו מזכירים שה' עשה את כל העולם, הוא המלך של כל העולם. אנחנו שמחים.." וכו', ואפשר לדלג על הנושא של בריאת האדם (בגלל הקושי בהבנת "כל שנה כשמגיע מחדש היום של בריאת האדם").

[2]לקטנים: "כשאנחנו מזכירים שה' הוא המלך של העולם, הוא המלך שלנו גם בשנה הזאת, החדשה..."

[3]לקטנים - לדלג, ולהתחיל: "אנחנו מודיעים" וכו'.

יום שישי, 10 באוגוסט 2012

סיפור על הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל: כיבוד והכרת הטוב.

הָרַב צְבִי יְהוּדָה הַכֹּהֵן קוּק זצ"ל הָיָה שָׂם לֵב מְאֹד לַ"עֲבוֹדַת הַמִּידוֹת", הרב צבי יהודהלְשִׁכְלוּל הַמִּדּוֹת הַטּוֹבוֹת, כְּמוֹ שֶׁרָאוּי לְאָדָם מִיִּשְׂרָאֵל וּבִפְרָט לְתַלְמִיד חָכָם, עַל-פִּי רְצוֹן ה', לְפִי הָאֹפִי שֶׁל עַם יִשְׂרָאֵל, וּלְפִי דַּרְכָּהּ שֶׁל הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה.

בֵּין שְׁאָר הַמִּדּוֹת הַטּוֹבוֹת שֶׁהָיָה מְצוּיָן בָּהֶן, הָיְתָה מִדַּת הַכָּרַת הַטּוֹב. לָשִׂים לֵב שֶׁאִם מִישֶׁהוּ עָשָׂה לְמַעֲנוֹ דָּבָר קָטָן אוֹ גָּדוֹל, יוֹדֶה לוֹ כָּרָאוּי. גַּם אִם לְאוֹתוֹ אָדָם הָיְתָה נֶחְשֶבֶת עֲשִיַּת הַטּוֹבָה לָרַב הַנַּעֲרָץ, לְטוֹבָה גְדוֹלָה עָבוּר עַצְמוֹ בְּעֶצֶם – שֶׁהוּא זוֹכֶה לְכָך...


פַּעַם אַחַת, זָכָה אֶחָד מִתַּלְמִידָיו הַצְּעִירִים לְהַסִּיעוֹ בְּרִכְבּוֹ.
שָׂמַח הַבָּחוּר מְאֹד בַּזְכוּת הַגְּדוֹלָה שֶׁנִּזְדַּמְּנָה בְּחֶלְקוֹ. נָסַע בִּזְהִירוּת כְּפִי שֶׁלֹּא נָסַע מֵעוֹדוֹ: גַּם הָאַחֲרָיוּת הַגְּדוֹלָה עַל רַבַּן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, גַּם הָרָצוֹן שֶׁהָרַב יַרְגִּישׁ בְּנוֹחַ, בִּפְרָט שֶׁגִּילוֹ הָיָה קָרוֹב לְתִשְׁעִים. נִזְהַר מִקְּפִיצוֹת, הִסְתַּכֵּל הֵיטֵב-הֵיטֵב עַל הַדֶּרֶךְ.

וְהִנֵּה, כְּשֶׁהִתְקָרְבוּ לְבֵית הָרַב, סִפֵּר הָרַב סִיפּוּר:

מַעֲשֵׂה בְּעִיר אַחַת, שֶֹעָמְדָה לְקַבֵּל רַב גָּדוֹל מִגְּדוֹלֵי הַדּוֹר לְכַהֵן בְּתוֹכָהּ כְּרַב הָעִיר.
יָצְאוּ גְּדוֹלֵי הָעִיר וַחֲכָמֶיהָ, כְּדֵי לְהַקְבִּיל אֶת פָּנָיו מִחוּץ לָעִיר, כְּפִי שֶׁהָיָה נָהוּג בִּקְהִילוֹת יִשְׂרָאֵל, בְּמֶּרְכָּבָה מְיוּחֶדֶת שֶׁעָלֶיהָ יַעֲלֶה הָרַב לכְשֶׁיַּגִיעַ (בְּאוֹתָם הַיָּמִים נָסְעוּ בְּמֶרְכָּבוֹת עִם סוּסִים).
אֶחָד מֵחַכְמֵי הָעִיר, עָלָה עַל מוֹשַׁב הָעֶגְלוֹן – וְהֶחֱלִיט שֶׁהוּא עַצְמוֹ יִנְהַג בָּעֲגָלָה לִכְבוֹד הֶחָכָם שֶׁבָּא לָעִיר.
כְּשֶׁפָּגְשוּ בָּרַב, הֶעֱלוּהוּ בְּשִׂמְחָה וּבְכָבוֹד לַעֲגָלָה, הַ"עֶגְלוֹן" אָחַז בַּמּוֹשְׁכוֹת – וְחַכְמֵי הָעִיר הֵחֵלּוּ לְדַבֵּר עִם הָרַב בְּדִבְרֵי תּוֹרָה עֲמוּקִים. וְהִנֵּה, תּוֹך הַדִּיוּן, הִתְעָרֵב גַּם הַ"עֶגְלוֹן" בְּדִבְרֵי הַתּוֹרָה, שֶׁהֲרֵי בֶּאֱמֶת הָיָה מֵחַכְמֵי הָעִיר, עַל אַף שֶׁהָרַב הָאוֹרֵחַ לֹא יָדַע זֹאת כַּמּוּבָן.
הִתְפַּעֵל הָרָב וְאָמַר: אֵיזוֹ עִיר הִיא זוֹ, שֶׁאֲפִלּוּ הַעֶגְלוֹנִים שֶׁבַּהּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים...
בָּזֶה סִיֵּם הָרָב צְבִי יְהוּדָה זצ"לְ אֶת סִיפּוּרוֹ, מָמָּשׁ לִפְנֵי שֶׁיָּרַד מֵהָאוֹטוֹ...
עַל אַף שֶׁלַבָּחוּר שֶׁהִסִיעוֹ, הָיְתָה זוֹ זְכוּת מֵאֵין כָּמוֹהָ, אַך הוּא זצ"ל – בְּהַרְגָּשָׁתוֹ הַעֲדִינָה וּמִדּוֹתָּיו הַזַּכּוֹת - הִרְגִּישׁ אוּלַי, "מַה פִּתְאוֹם שֶׁהַתַּלְמִיד יִהְיֶה "נֶהָג" שֶׁלּוֹ"... וְכָך הִבִּיעַ אֶת הַרְגָּשָׁתוֹ, אֶת הַכָּרַת הַטּוֹב, וְאֶת יַחַס הַכָּבוֹד לַתַּלְמִיד הַצָּעִיר מִמֶּנּוּ בִּלְמַעְלָה מִשִּׁישִׁים שָׁנָה – בְּסִיפּוּר זֶה: "אֵיזוֹ עִיר הִיא זוֹ, שֶׁאֲפִילוּ הַעֶגְלוֹנִים שֶׁבָּהּ הֵם תַּלְמִידֵי חֲכָמִים"…

 

[ותודה לרינתיה..]

יום שני, 9 ביולי 2012

מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אַרְיֵה לֶוִין זצ"ל, וּמַתָּנָה לְבַר מִצְוָה..

4ca8b42902f8e9ebהַצַּדִּיק הַיְּרוּשַׁלְמִי, רַבֵּי אַרְיֵה לֶוִין זצ"ל, הָיָה "מַשְׁגִּיחַ" בְּתַלְמוּד-תּוֹרָה "עֵץ חַיִּים".

מְשׂוֹחֵחַ עִם תַּלְמִידִים עַל דְּבָרִים שֶׁהֵם זְקוּקִים לָהֶם, עַל הִתְנַהֲגֻיּוֹת שֶׁכְּדַאי לְשַׁפֵּר, וְעוֹד.

נוֹהֲגִים הָיוּ הַיְּלָדִים בַּתַלְמוּד-תּוֹרָה, שֶׁכַּאֲשֶׁר אֶחָד מֵחַבְרֵיהֶם לַכִּתָּה נִהְיָה "בַּר מִצְוָה" - כָּל אֶחָד נוֹתֵן סְכוּם מְסֻיָּם, קוֹנִים בְּיַחַד מַתָּנָה וּמְבִיאִים, לְאַחַר שֶׁרַבֵּי אַרְיֵה כּוֹתֵב הַקְדָּשָׁה בְּשֵׁם כֻּלָּם, בִּכְתַב יָדוֹ וּבְסִגְנוֹנוֹ הַמְּיֻחָדִים.

פַּעַם אַחַת, עָמַד תַּלְמִיד אֶחָד, מִמִּשְׁפָּחָה עֲנִיָּה, לִהְיוֹת בַּר-מִצְוָה. יֶלֶד זֶה, לֹא הָיָה מִשְׁתַּתֵּף בְּדֶרֶךְ-כְּלָל בִּקְנִיַּת הַמַּתָּנָה לַחֲבֵרִים, שֶׁכֵּן מִשְׁפַּחְתּוֹ עֲנִיָּה הָיְתָה - וְלֹא יָכְלוּ.

יוֹמַיִם לִפְנֵי הַבַּר-מִצְוָה שֶׁאֶל רַבִּי אַרְיֵה אֶת אַחַד הַתַּלְמִידִים: מַדּוּעַ עוֹד לֹא הֵבֵאתֶם לִי אֶת הַמַּתָּנָה, לִכְתֹּב הַקְדָּשָׁה לַחֲבֶרְכֶם מֵהַכִּתָּה, כָּרָגִיל?

עָנָה לוֹ הַיֶּלֶד:

הוּא לֹא מִשְׁתַּתֵּף אַף פַּעַם בִּקְנִיַּת מַתָּנָה - אָז גַּם אֲנַחְנוּ לֹא קוֹנִים לוֹ...

הִזְדַּעֲזֵעַ רַבִּי אַרְיֵה וְאָמַר לַתַּלְמִיד: לְךָ לְבֵיתִי בְּבַקָּשָׁה, וְתַגִּיד לְאִשְׁתִּי שְׁתַתֶּן לְךָ מֵהָאָרוֹן אֶת חֲמֵשֶׁת חֻמְּשֵׁי הַתּוֹרָה שֶׁשָּׁם.

עָשָׂה הַיֶּלֶד כִּדְבָרָיו.

הִסְתַּכֵּל רַבִּי אַרְיֵה, נֶאֱנַח וְאָמַר: לֹא לְאֵלּוּ הִתְכַּוַּנְתִּי. אֵלּוּ אֵינָם חֲדָשִׁים. לֹא מַתְאִים לָתֵת אוֹתָם לְבַר-הַמִּצְוָה. לֵךְ בְּבַקָּשָׁה שׁוּב, וְתַגִּיד לְאִשְׁתִּי שֶׁאֲנִי מִתְכַּוֵּן לַחֻמָּשִׁים הַחֲדָשִׁים שֶׁבְּנִי קִבֵּל לַבַּר-מִצְוָה שֶׁלּוֹ. הֵם חֲדָשִׁים, בָּהֶם עוֹד לֹא הִשְׁתַּמְּשׁוּ מֵעוֹלָם.

הוּבְאוּ הַסְּפָרִים הַחֲדָשִׁים. רַבֵּי אַרְיֵה יָדַע בְּוַדַּאי שֶׁבְּנוֹ יַסְכִּים בְּרָצוֹן. לָהֶם יֵשׁ - וְאִם יִהְיֶה צֹרֶךְ, יוּכַל לְקַבֵּל גַּם אֲחֵרִים.

כְּתַב רַבִּי אַרְיֵה "הַקְדָּשָׁה", בְּשֵׁם כָּל הַחֲבֵרִים מֵהַתַּלְמוּד-תּוֹרָה, כַּמְּקֻבָּל..

תּוֹךְ כְּדֵי כְּתִיבָהּ אָמַר: מִי יוֹדֵעַ כַּמָּה הָיָה מִצְטַעֵר הַיֶּלֶד הַזֶּה, אִם חֲבֵרָיו הָיוּ מַגִּיעִים לְבַר הַמִּצְוָה שֶׁלּוֹ בְּיָדַיִם רֵיקוֹת, אַחֶרֶת מֵאֲשֶׁר לְכֻלָּם. הֲרֵי זוֹ מַמָּשׁ שְׁפִיכוּת-דָּמִים. וְכִי הוּא "אֲשַׁם" שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהִשְׁתַּתֵּף בַּקְּנִיָּה לַאֲחֵרִים? חָלִילָה. צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת הַכֹּל כְּדֵי לִמְנֹעַ צַעַר מֵהַנַּעַר, שֶׁבֵּן-עֲנִיִּים הוּא.

(עפ"י סֵפֶר "צַדִּיק יְסוֹד עוֹלַם" לְשִׂמְחָה רָז)

וּבֶאֱמֶת, יְלָדִים, אָמְרוּ חֲכָמִים: "הִזָּהֲרוּ בִּבְנִי עֲנִיִּים - שֶׁמֵּהֶם תֵּצֵא תּוֹרָה". שֶׁהָאָדָם יִהְיֶה תַּלְמִיד חָכָם, צַדִּיק, אָדָם גָּדוֹל - זֶה אֵינוֹ תָּלוּי בְּכֶסֶף. לִפְעָמִים, אַדְרַבָּה - מִי שֶׁאֵינוֹ "עֲשִׁיר", יֵשׁ לוֹ עֲנָוָה, אֵינוֹ מִתְגָּאֶה, מַקְשִׁיב הֵיטֵב לְדִבְרֵי הַתּוֹרָה וְגֹדֶל יוֹתֵר וְיוֹתֵר מַעֲשִׁירִים. כַּמּוּבָן, אֶפְשָׁר גַּם בַּכֶּסֶף לְהִשְׁתַּמֵּשׁ כְּדֵי לִלְמֹד תּוֹרָה וְלַעֲשׂוֹת מַעֲשִׂים טוֹבִים מִתּוֹךְ מְנוּחָה וְהַרְחָבָה. אַךְ לֹא בְּהֶכְרֵחַ "תְּלוּיִים" בְּכָךְ. הַכֹּל - לְפִי מַה שֶּׁעוֹשִׂים עִם הַמַּצָּב בּוֹ נִמְצָא הָאָדָם, וּלְמַה מְנַצְּלִים אוֹתוֹ.

יום שישי, 8 ביוני 2012

החרבה, העתקה, ילדים... (בעקבות פרשת "גבעת האולפנה")

רקע

לפני כתיבה על ההשלכות לגבי ילדים – ראוי להקדהקדוש רועי קליין הידיש כמה מילים לנושא לכשלעצמו:

כמה עניינים חמורים בשלשלת העוולות שהובילה להחלטה האומללה נגד חוק ההסדרה:

א. עצם ההכרה ב"חלוקת הקרקעות" הפיקטיבית של מלך ירדן, בין למקורבים, בין כשוחד לאי התקוממות נגדו.

זו ארץ ישראל, וכך צריך להכיר ולהודיע. מניִין לו זכות הקנין והחלוקה הזו.. שלא לדבר על כך, ששלטונו ביו"ש לא הוכר גם ע"י אומות העולם.

ב. ההכרה בכל קרקע שאינה "אדמת מדינה" מוצהרת, כקרקע פרטית, גם אם לא ידועים כל בעלים ספציפיים עליה, שעיבדו אותה. "לא ארץ נכריה כבשנו"; סתם אדמה - שלנו, של המדינה.

ג. אי תביעה להוכחת בעלות ע"י ה"טוען", לפני המשך כל הליך. למרות שברור לחלוטין שכל התביעה איננה "פרטית" אלא מוכוונת ע"י הרוצים לערער על כל אחיזתנו בארץ. חלק ממלחמה על הארץ.

ד. אי ההתייחסות כלכל תביעה פרטית בארץ – שכאשר נעשו דברים בתום לב יש אופציית פיצוי. לא הורסים. מי שלא דרש זאת מראש, זו הפרקליטות.

ה. אטימות הלב של ה"בג"ץ", לא לראות בסכנה של זריקת משפחות על ילדיהן מבתיהם, סיבה מספקת לשבירת עיקרון "סופיות הדיון". לא ברור שאם היה מדובר בצער-בעלי-חיים מוכח, גם היו רואים בכך סיבה בלתי ראויה לסטיה מעיקרון זה.. ובוודאי שעצם האפשרות של חיזוק ההתיישבות היהודית בארץ ישראל, ע"י הצגת טיעונים נורמליים, כפי שהיה צריך להיעשות מראש, אינו כלל "גורם" אצל בית-משפט זה...

ו. הרתיעה מחקיקה-למפרע במקרה כזה. כאשר מדובר בפס"ד שאינו קובע "צדק" אלא סה"כ מסתמך על כך שכבר נרשמה הודעת המדינה ונסגר הדיון – בדיוק כנגד זה יש לכנסת את הכלי של חקיקה למפרע: תיקון הטעות של הממשלה עצמה, באי פיקוח והנחיה נכונים של "שליחיה" מהפרקליטות. חולשה מוסרית היא, לחשוש שמא יש לכך שייכות כלשהי ל"חקיקה למפרע" שבאה לעוות פס"ד צודק לגופו של ענין, ע"י חקיקה קונקרטית למקרה ספציפי. אין לכך כך קשר.

ז. המחשבה, שבסוף ה"עיסקה" תשתלם, כי יבנו יותר משיהרסו... אכן, נכון שככלי כנגד תביעות עתידיות, וכענישה למגישי התביעה הנוכחית, זו גישה נכונה. אם כי ראוי לבנות גם בלי זה. אבל לחשוב שאפשר "לדחות נפש מפני נפש"? להגיד ש"משתלם" לזרוק משפחות על ילדיהן מבתיהן, כי "נרוויח" מזה? איפה שמענו דבר כזה בעם ישראל? מה גם, עצם החיזיון של העתקת/הריסת בתים, רק בגלל איזו "להטוטנות" משפטית שכל נביעתה באה מהרצון לערער את אחיזתנו בארץ. לא מאיזו תחושת עוולה אישית של פלוני פרטי.

משפחות וילדים

תמצית העוול הזה, מתנקז מעבר לכלל האומה, גם אל אנשים ספציפיים, משפחות, ילדים.

וכעת, עומדת בפנינו השאלה: מה עושים עם הילדים במצב כזה. מה עם החששות, כיצד מנתבים בין הרצון לחנך לאהבה לבין הזעם המוצדק והאמיתי כנגד העוול ונושאיו. איך לא מערערים את בטחונו של הילד בטוב, בצדק. איפה הכח של אבא ואמא להגן על הבית. ומה עם המדינה שלנו, שאנחנו שמחים עליה, וזה מה שהממשלה עושה לנו. איך לא "שוברים" את הרצף של החיים מדברים כאלו.

מן הסתם, כל משפחה שצריכה להתמודד עם הדברים, יש לה את הכלים שלה, את החוסן המיוחד לה. אפשר אולי לנסות לתרום כמה כיווני חשיבה:

אופטימיות, הורים, הגנת הפרטיות

לילד, באופן טבעי, יש הרצון להתגבר, ללכת קדימה, לחפש איך בסוף בכל זאת יהיה בסדר, יצא טוב, הטוב ינצח. אלו דברים בריאים.

בדרך כלל, גם יש אמון בהורים, שיש להם את היכולת "לסדר את העניינים" במה שנוגע לכללות המשפחה.

ויש גם את "הדברים שלי". מה פתאום שמישהו יעז להיכנס לחדר שלי, לגעת בדברים שלי, ועוד מישהו זר... מה, הוא משוגע? פושע?..

והנה – איום ההרס, מאיים כביכול גם על התקוה והאופטימיות שהילד אוחז בהן בכל זאת, בצדק, בכל תוקף. גם, כביכול, על "הגנת ההורים" הטבעית: מה פתאום שמישהו יעז להיכנס לפה אם אבא לא ירשה לו.. גם על הפרטיות, על מה ש"שלי".

מאיים, חלילה, ב"חיתוך" של הרצף הנורמלי של הגדילה השמחה והשלוה.

[ולפני ההמשך – ידע כל מי שנתן יד לענין המתועב הזה, במה הוא שותף. העצות הלאה – הן לעליה מעל ה"צונאמי". לא להרגעת המצפון של מחולליו...]

לכאורה, עלינו להשתמש באותם כלים עצמם, בחיזוקם והעצמתם, כדי להתגבר. בלי סתירה למיצוי כל אופציית מאבק ציבורית, לכך שהדברים לא יגיעו לפעל, חלילה.

א. לדבר עם הילדים. להקשיב היטב, בנחת. אנחנו המבוגרים ואנחנו נעזור להם ונדריך אותם. אנחנו ביחד ונתחזק. גם אם הם מרגישים את הכאב והחרון שלנו עצמנו. הדיבור וההאזנה לילדים, הוא "זמן איכות" בפני עצמו. מקדישים לו זמן. זמנים. כמו, למשל, להליכה להפגנה... לשוחח.

ב. להסביר את העוול, את הנבלה, בצורה מנומקת ומוסברת. ב"שליטה". לכל גיל כמידת תפיסתו, ובלשון המתאימה לו. ממש מעֵין הסעיפים שבראשית מאמרנו, או בדומה. כך לילד יש "תמונת מצב" בהירה, יש לו תודעת צדק, והוא החזק.. למה? כי כאשר אדם יודע שהוא צודק, יש לו חוסן פנימי. הוא יכול לבוז לעושי העוול. אולי לרחם עליהם. הוא מעליהם. גם עצם יכולת ה"שיפוט" של המצב נותנת חוסן מבפנים. חשוב מאד כשהחוץ "מתנייד". אנחנו גם לא "מטייחים". זה נותן אח"כ את האפשרות לעודד באמיתיות.

אפשר גם "ללמד זכות", "להסביר". לומר – הם פוחדים מה יגידו הגויים אם נודיע לכולם שכל הארץ שלנו. אבל זה לא נכון. הארץ שלנו, ועם זה אנחנו לא לוקחים לאף אחד מה שהוא מחזיק בצדק באופן פרטי.

ג. דבר חשוב מאד נוסף – הוא ההעברה מהפרט אל הכלל. צריך לומר לילדים ברור: אין לממשלה שום דבר נגדנו, נגד המשפחה שלנו. אף אחד בחיים לא היה מעז לקחת לנו משהו שלנו. זה בגלל שהם לא היו מספיק חזקים לאחוז בארץ שלנו, לכן לא אמרו שבעצם כאן זה כמו כל מקום אחר בארץ: אדמה של המדינה, ואם מתברר אחרי הרבה זמן שבאמת זה היה שייך למישהו, טעות, אז נותנים לו פיצוי.

ואפשר גם להוסיף: אולי מהמאבק שלנו על הארץ יֵצֵא משהו טוב: קודם כל, להבא ידעו שצריך להגיד גם בבימ"ש, וגם לכל העולם, שזה שלנו, כל הארץ. חוץ מזה, בשביל ללמד לקח את אלו שחשבו שיהרסו את היישובים, עכשיו יבנו הרבה בתים אחרים, שלא יעזו יותר להגיד שצריך להחריב בית יהודי.

כלומר: אנחנו מרחיקים את הילד מההרגשה של העוול הפרטי, אל זה שמדובר במאבק כללי. כך הוא פחות נפגע; גם מרגיש חלק ממשהו חשוב.

ד. בנידון הנוכחי, אכן צריך לומר לילדים, לענ"ד: אנחנו לגמרי לא מסכימים עם זה – כי לא צריך לעשות שום דבר בגלל השגעונות של אלו שרוצים לקלקל את ישוב הארץ. וגם זה מפריע לעבור מכאן אפילו מטר. אבל תדעו שבסופו של דבר, יהיה לנו את אותו הבית ממש, נעשה בדיוק אותה גינה – ויבנו כאן עוד 300 בתים. אנחנו ננצח.

כלומר: כמה שיותר המשכיות, לא "חיתוך החיים", ותקוה. אופטימיות לעתיד.

ה. אחר כך, יש מקום ל"לימוד זכות", בצורה זהירה. עם כל החרון האמיתי והמוצדק שלנו, דומני שיש ענין "למתוח" ככל האפשר את האפשרות להסביר לילדים את הצד של ה"לא-רשעות" המכוונת, כשיש בכך משהו אמיתי. כמה שאפשר לא לשבור לילדים (אגב, גם לנו, בלי התעלמות מהמציאות) את האמון ברצון הטוב הבסיסי, ברצון לא לעשות עוול, עדיף.

אפשר לומר לילדים: תדעו, האמת שגם הממשלה לא רוצה לעשות את זה. הם היו צריכים להיות יותר אמיצים ולהגיד שזה לא בא בחשבון. הם לא בסדר, הם טעו. בגלל זה, הם רוצים להעביר את אותם בתים, לבנות עוד בתים, כדי לא להיות "רשעים" לגמרי. לתקן. אולי צריך להתפלל בשבילם – שה' יתן להם אומץ להגיד מול כל העולם: זאת הארץ שלנו, בלבד.

וגם יש מקום לומר: פעם, בגלות, היו זורקים יהודים ממקומם וזהו. היום, ב"ה, אנחנו בארץ ישראל. אנחנו לא יוצאים לגלות. ואפילו מי שעושה עוול כזה – חושב איך בכל זאת הוא יבנה את הארץ. התקדמנו. נקטה שבזכותנו, לא יהיו יותר דברים כאלו לעולם.

וביטחון גמור בה', אחרי כל ההסברות: תראו שה' יסובב את הכל לטובה.

האוירה המשפחתית החמה, ה"ביחד", הסברת המצב הבהירה, ההסברה שזה לא "נגדי" אישית, החוסן האידיאולוגי שלנו למעלה מעושי העוול, אי שקיעה בכעס ויאוש מוחלט מה"מימסד", התקוה הברורה והמפורטת לעתיד, נצחון דרכנו, הביטחון בה' – יביאו בעז"ה, עם הרבה תפילה, לכך שהילדים יצאו מחוזקים גם מהמאבקים שכלל לא רצינו שיגיעו אליהם. וה' ירחם על עמו ונחלתו.

יום ראשון, 13 במאי 2012

ענישה?...

"להעניש"?img107193

מתי?

זה טוב?...

 

קודם כל – אנחנו צריכים לשאול את עצמנו – על מה?

לא כל התנהגות ש"מקפיצה" ברגע הראשון את המבוגר, היא אכן שלילית.

אולי יש כאן ביטוי של שמחת חיים בריאה, גם אם צריך קצת הכוונה?

אולי תינוק לומד את המרחק בין השולחן לרצפה ע"י זריקת חפצים, וההורים לילד הבכור, שמאוד רוצים כבר לחנך, סבורים שצריך להקנות לו הרגלי-נימוס (זורק? לוקחים..)

אולי הם בכלל לא מבינים איזה תענוג למרוח את הגוף בשוקולד למריחה.. ממש צביעה אמנותית, כמו האחות שצובעת את הדף.

אולי ה"היפר" איננו חסר התחשבות, אלא חייב לעשות ריצה קלה בבית בדיוק בשעת המנוחה, ועדיף לסכם איתו על מגרש אחר, במקום להעניש?

אולי משהו מאד מטריד את הנער ואינו יכול בשום אופן לעשות מה שאתה מבקש באותו רגע?

אולי יש לו חוש הומור שהמבוגרים לא מבינים והוא בכלל התכוון להגיד בדיחה טובה ולא להתחצף?..

יש דברים שאינם רעים כלל וכלל. לפעמים זוקקים הכוונה ולפעמים טוב יותר להשאיר אותם כמו שהם. לעבור את השלב הזה בחיוך קל. גם אם צריך, למשל, בגיל צעיר, להעביר כמה חפצים בבית למקומות פחות "שבירים".

 

הדבר השני – בירור: שאלתָ למה? מה קרה? אולי בכלל השני אמר קודם איזו הערה מרושעת ולא השאיר ברירה-הישרדות אלא ע"י המכה שקיבל בחזרה?

אולי סתם היה שיקול דעת מוטעה, משחק, אי הבנה של מעשה ותוצאותיו באופן שסביר לגיל?

 

אחר כך: אין עונשין אלא אם כן מזהירין.

הִסברתָּ מה הבעיה? מה לא בסדר? לא כל מה שמובן מאליו בגיל מבוגר יותר, הוא כך גם בגיל יותר צעיר. לקלקל משהו של בית הספר זה ממש גזל? מעניין.. אף פעם לא חשבתי על זה...

ענישה זה לא במקום חינוך.

ועוד יותר: "אזהרה", זה לא לפרוטוקול בלבד. צריך לשוחח, גם לדובב ולשמוע מה יש לו לומר. פעמים רבות – התנהגות היא רק "קצה חבל" למשהו מר בלב, לצער. לעיתים צער שנגרם אפילו מאותו מבוגר עצמו.. תחושת קיפוח. לא צריך ללכת שולל אחרי כל תירוץ והסבר, אבל צריך הקשבת-אמת.

 

וצריך, כאמור, להסביר מה הבעיה, ולא בצורה יבשה. לעורר את הלב והרצון – ובלי טרחנות יתרה, שלא לאבד את הנכונות לשמוע. להסביר מה מרגיש החבר או האח שנעלב, שקיבל מכה. אפשר פעמים רבות להגיע לסיכום שהוא לגמרי משותף על בקשת סליחה, אמיתית, כדי לשפר את הרגשת הנפגע – ושני הצדדים שמחים.

ונניח – אחרי כל זה, שאכן הגענו להתנהגות שאיננה ראויה. כפשוטו. וכבר הסברנו בעבר והזהרנו. והילד בגיל שיכול להבין דבר כזה. הרי יש גם יצר הרע.. ואכן, יכול להיות שילדים סתם יתחצפו למורה, למשל, כי "בא להם". כי יש להם יצר הרע כזה. ואף אם נעמיק ונאמר שגם בעומק הענין הזה יש נטיות חיוביות של עצמאות, ואולי גם פריקת תסכולים נסתרים, וקצת שטויות של התבגרות... אבל המעשה הרע – רע. ללא הצדקה קרובה וסבירה.

 

כעת, אפשר לראות מה עושה ה"עונש". מה מקומו, אם בכלל.

ראשית, ברור שאיננו מדברים על פעולת-נקם. לגיטימי שאדם מבוגר ירגיש פגוע, אולי גם ינקוט סנקציות "להגנתו". אבל זה לא נכלל בקטגוריה של חינוך. פעולה ככל אדם לחברו; שיש להביא בחשבון בתוכה גם את ההשלכות מבחינת "יחסי הכחות" ומבחינת משמעות המבוגר לילד מול הילד אליו, ולהיזהר לא להגזים ולא לעשות שטויות.

אנחנו דנים על ענישה כמעשה-חינוך. דבר כזה, אם יש לו מקום, יכול להביע התקוממות על משהו לא ראוי, באופן שנותן משוב על חומרת המעשה; אינו צריך, ואינו ראוי, להיעשות ב"יבשות" כענין טכני בעלמא. אך אינו יכול לבוא כהתפרצות כעסנות ופריקת יצרים. קודם כל, מתקרר קצת; אח"כ נשאר "חם" על הענין בלבד. לשם שמיים.

 

וכאן מקום להתבונן – תועלת מול נזק.

איזו תועלת יכולה לצמוח מענישה, אחרי שפרקנו ממנה את האופציה ל"הוצאת עצבים" בעלמא?...

לפעמים החשש מהעונש הצפוי, פשוט מונע את עשיית הרע. יתכן שזה מציל באופן מקומי – גם אם לא מחנך (מציק לילד מסוים בקביעות. יודע שיעקבו אחר כל תנועה וייענש קשות, אז יתייאש מזה. הילד השני ניצל – גם אם ה"עבריין" לא התחנך במאומה).

יכול להיות מצב, שע"י ענישה עקבית על מעשה מסוים (משתוללים בשיעור – אין כדור בהפסקה..), תופנם אי הכדאיות שבו, ייפסק; ואז יהיה מקום להרגל הטוב לקנות שביתה, עד כדי תחושת הנכון שבו, גם בלי העונש (בדוגמה הנ"ל: התחילו להקשיב בשיעור. אם יש מורה טוב, ורק אם יש, ירגישו שבעצם כך טוב ונורמלי, גם בלי הסנקציה. הנה, ניתַן פתח לחינוך).

לעיתים גם יכול לעזור להפנמת ההבחנה בין רע לטוב. שיש רע ויש טוב. ושהרע הוא רע (הצקתָּ לחבר – נענשת..) והטוב הוא טוב. לא תמיד – יתכן גם שה"חינוך" היחידי מזה יהיה, שצריך להיזהר לא להיתפס.. ושהעולם מורכב, צריך לדעת להסתדר...

 

והנזק?

קודם כל, הנענש מרגיש רע. לגרום הרגשה רעה לבן אדם, לילד – זה לא פשוט. גם אם זה לכוונה טובה. אילוץ.

בנוסף – הצטברות של עונשים אצל ילד – יכולה להיות הצטברות של חוויות לא נעימות מהילדות. יש לנו ענין שילד יקבל מילדותו הרבה כחות חיוביים ושמחה.

כמו כן, יכולה לעיתים להיווצר התפתחות של יחס עויין, נגלה או נסתר, למעניש. או סתם מרירות.

וגם – פעמים רבות ספק גדול אם אכן העונש "מחנך" במשהו. בונה משהו. גם בגלל הנטיה הטבעית לדחות כל לימוד ממה ש"נגדי".. גם בגלל העבודה על המישור החיצוני יותר. גם בגלל הקושי להעביר את השלילה שבעונש לחיוב של הפקת הלקחים. וגם – בגלל העדר השמחה ששותפים ביחד במאמץ חיובי, ערכי, לתקן משהו.

 

אשר על כן, לענ"ד, יש להחליף – על פי רוב – את מושג העונש, ב"תוכחת מוסר". ו"את אשר יאהב – יוכיח". תוכחה והֶרגל.

הרצי" ה קוק זצ"ל היה מדגיש שהחפץ חיים משתמש במילה "הוכחה" ולא "תוכחה". צורה כזו של הסברה, שהדברים משכנעים לגמרי..

ראשית – צריך לשים דגש על השיחה (כמובן – כל גיל כעניינו..), הדיבור. הכל – מתוך יחס חיובי אל הילד. גם אם לא חיובי כלל אל המעשה. לפעמים צריך להקשיב, לנסות לה בין את ה"ראש" שלו. גם אם לגמרי לא מסכימים – אולי זה יתן פתח לגישה אליו.

להסביר בנחת, להמחיש מה הבעיה. שיובן ויורגש. ומתוך אמון ביכולתו לקבל ולהפנים - ולשנות כשצריך.

פעמים רבות די בכך. ילד מרגיש את גם האמון, את היחס הרציני והקרוב שבעצם השיחה איתו.

ואם לא – לדבר עוד. פעם שאלה מישהי, כמה אפשר לדבר? תשובה: בלי סוף... שוב ושוב להסביר, בנחת. אין יאוש. חינוך זה תהליך. ולא כל דבר אמור להיפתר ברגע. להפנים דברים לוקח זמן.

לא פעם, כשאנחנו מסוגלים "להבין" כמה הצחיקה את הילד צורת דיבור מסויימת אל מורה, ממבטו הדל; ואחר כך אנו ממחישים לו מי המורה, ואם מישהו ידבר כך אל אמא וכו' – מעצמו הוא מתעורר באופן שלא היה קורה מאַף אילוץ חיצוני שמשאיר את התחושה הקודמת עמוק בפנים.. כבר ראינו כאלה שהציעו מיוזמתם ללכת להתנצל ( והמורה – למודת מלחמה – כבר לא זכרה כלל על מה מדובר...).

 

וחשוב גם ההרגל. אחרי שהסברנו, צריך לעיתים לקבוע צורות התנהלות להמשך, ובלי להכביד בהמון דרישות מופרזות. "ההרגל על כל דבר שלטון". להסביר באופן חיובי, לקבוע כללי התנהגות להמשך, מובהרים ומוסכמים, ולשים לב להתקיימותם. בעיקר בהפניית תשומת הלב ועידוד חיובי. וכבר – אין צורך ב"עונש". ההרגל החיובי חשוב מאד: לא כל דבר ש"מבינים" כבר מוטבע. לכך עוזר ההרגל הקבוע, הטוב.

וגם כאשר התנהגות מסויימת חוזרת שוב ושוב, וזה "יצר הרע" לגמרי, אי התחשבות, אנארכיה, וגורם הרגל לא רצוי, ועשיתי חשבון שזה לא דבר שעדיף בינתיים להתעלם ממנו (יש גם דברים כאלו – פעמִים שאתה מתעלם...) – גם אז אפשר לשבת, לשוחח ולהסביר, שבגלל שזה כך וכך, ומה שזה גורם, ומה שלא טוב לך להתרגל לכך – אנחנו נעשה כך וכך; בשביל לעזור שזה ייפסק. זה לא טוב לך. ונסביר איך מה שנעשה אמור לעזור.

גם אם "ישמיע קולות" – יקבל. אני שותף בצערו, זה לא נעים לי – וזה מורגש לו, אני קשוב אולי אפשר להתגמש, אני נותן "צ'אנס נוסף", אני אוהב ומכבד ועובד ביחד איתו. לא עויין כלל. גם אם חד משמעית המעשה לא בא-בחשבון. אני לא מפגין שתלטנות, גם אם כן משתמש בסמכות טבעית של הורה ומחנך. אפשר לעמוד על דברים, וגם להיות נעים ומתחשב ומקשיב עניינית.

 

וה"עונש"? הוא באמת נשאר ל"שעת חירום".. למצבים חריגים של "אין ברירה". וגם אז – מסבירים למה.

וכמובן, הדברים ומינונם משתנים על-פי מי שבו מדובר, החברה, האוירה שמסביב וכד'. וגם נסיון – ההורים/המחנכים. לעיתים מה שנראה "הר" אצל ילדים ראשונים – אינו יותר ממעלה-חיוך בהמשך.

והערה לסיום: אנשים אוהבים לעיתים לשמוע דברים חתוכים. אך החינוך הוא שדה מלא בדקויות, וזו אחריות גדולה.. כל הנכתב כאן הוא כחומר לעיון, לעניות דעתי, נסיוני והבנתי בלבד.

יום ראשון, 15 באפריל 2012

מאברהם אבינו עד ליום העצמאות

clip_image002

סיפור "הקדמה" לתכנית יום העצמאות

יֶלֶד אֶחָד הָיָה גָּר בְּבַיִת מְיֻחָד בְּמִינוֹ. זֶה הָיָה בַּיִת יָפֶה מְאוֹד, מְשֻׁכְלָל; וּסְבִיבוֹ גִּנָּה וּבָהּclip_image003 עֵצִים עִם פֵּרוֹת מִכָּל הַסּוּגִים, פְּרָחִים וְעֵצִים נִפְלָאִים וּמַעַיְנוֹת מַיִם מַשְׁקִים אֶת הַגִּנָּה. וּבַבַּיִת הַזֶּה הָיָה "קֶסֶם" מְיֻחָד: אִם הָיָה גָּר בּוֹ מִישֶׁהוּ מֵהַמִּשְׁפָּחָה שֶׁל אוֹתוֹ הַיֶּלֶד - הָיוּ הָעֵצִים צוֹמְחִים, נוֹתְנִים אֲפִלּוּ פֵּרוֹת גְּדוֹלִים וְלֹא רְגִילִים,בִּתְנַאי שֶׁהוּא הָיָה מִתְנַהֵג טוֹב, כְּמוֹ שֶׁהָיָה מַתְאִים לְאוֹתָהּ מִשְׁפָּחָה.גַּם הָאֲנָשִׁים שֶׁבַּבַּיִת הָיוּ בְּרִיאִים וַחֲזָקִים. אֲבָל אִם הָיָה מִישֶׁהוּ אַחֵר רוֹצֶה לָגוּר שָׁם - לֹא הָיוּ הַפֵּרוֹת צוֹמְחִים, וְגַם אִם מִי שֶׁגָּר שֵׁם מֵהַמִּשְׁפָּחָה הָיָה מִתְנַהֵג רַע - הַגַּן הָיָה נֶחְרָב.

גָּדַל הַיֶּלֶד בַּבַּיִת הַנִּפְלָא הַזֶּה בְּשִׂמְחָה גְּדוֹלָה. אֲבָל מִסָּבִיב לַגָּדֵר הַגְּבוֹהָה שֶׁל הַגִּנָּה הָיוּ שְׁכֵנִים רָעִים. לְאַט לְאַט הִתְחִיל הַיֶּלֶד לִלְמֹד מִמַּעֲשֵׂיהֶם הָרָעִים - וְהַקֶּסֶם" פָּעַל: הַגִּנָּה הִתְחִילָה לִנְבֹּל, וְהַבַּיִת הֵחֵל לְהִתְפּוֹרֵר; וְהַ"קֶּסֶם" הָיָה כָּזֶה, שֶׁגַּם הַיֶּלֶד כְּבָר לֹא הִרְגִּישׁ שָׁם כָּל כָּךְ טוֹב (בֵּינְתַיִם הוּא כְּבָר לֹא הָיָה יֶלֶד, הוּא כְּבָר הָיָה גָּדוֹל). וְאָז הַשְּׁכֵנִים הָרָעִים רָצוּ לָקַחַת מִמֶּנּוּ אֶת הַבַּיִת וְהַגִּנָּה הַנִּפְלָאִים. גֵּרְשׁוּ אוֹתוֹ מִשָּׁם - כְּבָר לֹא הָיָה לוֹ הַרְבֵּה כֹּחַ לַעֲמֹד נֶגְדָּם בִּגְלַל שֶׁהַ"קֶּסֶם" שֶׁל הַבַּיִת לֹא עָזַר לוֹ, שֶׁהֲרֵי הוּא לֹא הִתְנַהֵג כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ - וְהִתְיַשְּׁבוּ בִּמְקוֹמוֹ. אֲבָל... הָעֵצִים לֹא פָּרְחוּ, וְהַבַּיִת לֹא הָיָה נִרְאֶה כְּבָר יָפֶה; הֲרֵי לֹא גָּר בּוֹ מִי שֶׁמַּתְאִים לוֹ. וְגַם הַשְּׁכֵנִים הָרָעִים לֹא הִצְלִיחוּ לָגוּר שָׁם הַרְבֵּה זְמַן. כָּל פַּעַם הִתְחַלְּפוּ.

בֵּינְתַיִם, הָאִישׁ הַזֶּה - שֶׁבִּגְלַל מַעֲשָׂיו הָרָעִים הִפְסִיד אֶת הַבַּיִת - הִצְטַעֵר מְאוֹד; הוּא הִתְגַּעְגֵּעַ לַבַּיִת, וְיָדַע לָמָּה הִצְלִיחוּ לְגָרֵשׁ אוֹתוֹ מִשָּׁם. אַחֲרֵי הַרְבֵּה זְמַן, כְּשֶׁהוּא כְּבָר לָמַד הֵיטֵב אֶת הַלֶּקַח - הֶחְלִיט לַחְזֹר לַבַּיִת שֶׁלּוֹ. עַכְשָׁו הוּא כְּבָר לֹא יִלְמַד מֵהַשְּׁכֵנִים הָרָעִים.

וְהִנֵּה - אֵיזֶה פֶּלֶא: רַק דָּרְכוּ רַגְלָיו בַּחֲצַר הַבַּיִת, הִתְחִילוּ הָעֵצִים לִפְרֹחַ, הַפֵּרוֹת לִגְדֹּל - וְהַבַּיִת לְהַבְרִיק. נִבְהֲלוּ כָּל הַשְּׁכֵנִים, גַּם קִנְּאוּ: רַק הוּא מַצְלִיחַ בַּבַּיִת הַזֶּה. אֲבָל עַכְשָׁו כְּבָר אַף אֶחָד לֹא יָכֹל לְנַצֵּחַ אוֹתוֹ, הוּא מִתְנַהֵג כְּמוֹ שֶׁמַּתְאִים לַבַּיִת וְהַ"קֶּסֶם" עוֹזֵר לוֹ לִהְיוֹת חָזָק, וְלַגִּנָּה הַנִּפְלָאָה - לִפְרֹחַ.

בֶּאֱמֶת, יְלָדִים, לֹא הָיָה יֶלֶד כְּזֶה וְלֹא הָיָה בַּיִת עִם "קֶסֶם" שֶׁהַגִּנָּה צוֹמַחַת כְּשֶׁהוּא מִתְנַהֵג יָפֶה. אֲבָל הָיָה דָּבָר כָּזֶה בָּעוֹלָם, הַרְבֵּה יוֹתֵר: אַתֶּם יוֹדְעִים לְמִי? לָנוּ! עִם אֵיזֶה בַּיִת? עִם אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל!

ה' נָתַן לָנוּ אֶרֶץ טוֹבָה, קְדוֹשָׁה וְנִפְלָאָה. וְהָאָרֶץ הַזּוֹ הִיא מְיֻחֶדֶת. זֶה יוֹתֵר מְ"קֶּסֶם", שֶׁלֹּא קוֹרֶה בֶּאֱמֶת - זֶה מֵה'! כַּאֲשֶׁר עַם יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ וּמִתְנַהֵג כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ לְפִי רְצוֹן ה', כְּמוֹ שֶׁמַּתְאִים לוֹ - הָאָרֶץ נוֹתֶנֶת פֵּרוֹת טוֹבִים וְעַם יִשְׂרָאֵל חָזָק. אַף אֶחָד לֹא יָכֹל לְנַצֵּחַ אוֹתוֹ. וְגַם עַם יִשְׂרָאֵל מָלֵא חָכְמָה נִפְלָאָה - חָכְמָה שֶׁל הַתּוֹרָה, כְּשֶׁהוּא בָּאָרֶץ שֶׁלּוֹ.

אֲבָל, הָיָה זְמַן שֶׁעַם יִשְׂרָאֵל לָמְדוּ מֵהַגּוֹיִים הָרָעִים שֶׁמִּסְּבִיבָם - וְאָז הֵם כְּבָר לֹא הָיוּ כָּל כָּךְ חֲזָקִים, הַגּוֹיִים גֵּרְשׁוּ חֵלֶק גָּדוֹל מֵהֶם מֵהָאָרֶץ לַגַּלּוּת - לְחוּץ לָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ? הִפְסִיקָה לָתֵת פֵּרוֹת טוֹבִים. לַגּוֹיִים, אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הַקְּדוֹשָׁה לֹא נָתְנָה פֵּרוֹת טוֹבִים. הֵם לֹא הִצְלִיחוּ לָשֶׁבֶת פֹּה הַרְבֵּה זְמַן. כָּל הַזְּמַן הִתְחַלְּפוּ הַגּוֹיִים שֶׁבָּאוּ לְכָאן - כֻּלָּם רָצוּ שֶׁהָאָרֶץ תִּהְיֶה שֶׁלָּהֶם וְאַף אֶחָד לֹא הִצְלִיחַ לְהִשָּׁאֵר כָּאן הַרְבֵּה זְמַן.

בֵּינְתַיִם - עַם יִשְׂרָאֵל (כְּמוֹ הַיֶּלֶד בַּסִּפּוּר) הִתְגַּעְגֵּעַ מְאוֹד לָאָרֶץ, הַבֵּין שֶׁבִּגְלַל הַחֲטָאִים ה' הִגְלָה אוֹתוֹ מֵהָאָרֶץ וְהִתְפַּלֵּל מָתַי יַחְזֹר. וּכְשֶה' רִחֵם עָלֵינוּ וְהִתְחִיל לְהַחְזִיר אוֹתָנוּ - לִפְנֵי לֹא כָּל כָּךְ הַרְבֵּה שָׁנִים - הִתְחִילָה הָאָרֶץ שׁוּב לָתֵת פֵּרוֹת טוֹבִים, יָפִים, גְּדוֹלִים, הַרְבֵּה. וְשׁוּב עַם יִשְׂרָאֵל נִהְיָה חָזָק בָּאָרֶץ, כְּמוֹ בַּסִּפּוּר, הַרְבֵּה יוֹתֵר מִזֶּה. כִּי זֶה לֹא לְיֶלֶד אֶחָד אֶלָּא לְכֹל עַם יִשְׂרָאֵל!

אֲנַחְנוּ צְרִיכִים לָשִׂים לֵב לְהִתְנַהֵג כְּמוֹ שֶׁה' רוֹצֶה, כְּמוֹ שֶׁמַּתְאִים לְעַם יִשְׂרָאֵל הַקָּדוֹשׁ בָּאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה; לִלְמֹד תּוֹרָה, לְהַכִּיר טוֹבָה לַה' שֶׁמַּחְזִיר אוֹתָנוּ לָאָרֶץ וְלִשְׂמֹחַ בַּזֶּה - וְכָךְ נִרְאֶה יוֹתֵר וְיוֹתֵר כַּמָּה עַם יִשְׂרָאֵל טוֹב וְחָזָק וְכַמָּה הָאָרֶץ טוֹבָה וְנִפְלָאָה וּמַתְאִימָה לְעַם יִשְׂרָאֵל.

 

תכנית לימוד: מאברהם אבינו ועד יום העצמאות

הַבְטָחַת הָאָרֶץ

ה' אָמַר לְאַבְרָהָם אָבִינוּ: "לֵךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ". הָאָרֶץ שֶׁה' אָמַר לְאַבְרָהָם לָלֶכֶת אֵלֶיהָ הִיא אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁאָז עוֹד נִקְרְאָה אֶרֶץ כְּנַעַן. ה' הִבְטִיחַ לְאַבְרָהָם שֶׁכָּאן, בָּאָרֶץ, יִהְיֶה מִמֶּנּוּ עַם גָּדוֹל, שֶׁה' יַעֲזֹר לוֹ וִיבָרֵךְ אוֹתוֹ, הָאָרֶץ הַקְּדוֹשָה תִּהְיֶה שֶׁלוֹ וְכָל הַגּוֹיִים יִלְמְדוּ מִמֶּנּוּ. אַבְרָהָם אָבִינוּ רָצָה שֶׁיִּהְיֶה מִמֶּנּוּ עַם צַדִּיק שֶׁחָי בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כְּמוֹ שֶׁה' רוֹצֶה.

גַּם לְיִצְחָק אָבִינוּ, הַבֵּן שֶׁל אַבְרָהָם, חָזַר ה' וְהִבְטִיחַ אֶת הָאָרֶץ, וְגַם לְיַעֲקֹב אָבִינוּ, הַבֵּן שֶׁלּוֹ.

אַחַר כָּךְ יַעֲקֹב וּבָנָיו יָרְדוּ לַמִּצְרִים. לַבָּנִים שֶׁל יַעֲקֹב נוֹלְדוּ יְלָדִים - וּכְשֶׁהֵם גָּדְלוּ נוֹלְדוּ גַּם לָהֶם הַרְבֵּה יְלָדִים, וְכָךְ הִתְחִיל לִהְיוֹת עַם יִשְׂרָאֵל. שָׁנִים רַבּוֹת הָיוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, עָבְדוּ בַּפֶּרֶךְ, וְחִכּוּ שֶׁה' יוֹצִיא אוֹתָם מִשָּׁם וְיָבִיא אוֹתָם לָאָרֶץ הַטּוֹבָה שֶׁהִבְטִיחַ לַאֲבוֹתֵיהֶם.

סוֹף סוֹף הִגִּיעַ הַזְּמַן - ה' שָׁלַח אֶת מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם וְהִבְטִיחַ שֶׁיָּבִיא אוֹתָם לָאָרֶץ שֶׁנִּשְׁבַּע לְאַבְרָהָם, יִצְחָק וְיַעֲקֹב לָתֵת לִבְנֵיהֶם.

כְּמוֹ שֶׁכְּבָר סִפַּרְנוּ בְּפֶסַח - ה' הוֹצִיא אֶת עַם יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם בְּנִסִּים גְּדוֹלִים. אַחֲרֵי שֶׁהִסְתּוֹבְבוּ בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה, זָכוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל - לְשִׂמְחָתָם הָרַבָּה - לְהַגִּיעַ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.

אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הִיא אֶרֶץ מְיֻחֶדֶת בְּמִינָהּ, אֶרֶץ קְדוֹשָׁה וְטוֹבָה שֶׁה' בָּחַר בָּהּimg10894 וְחִבֵּב אוֹתָהּ יוֹתֵר מִכָּל הָעוֹלָם. כָּאן הַמָּקוֹם שֶׁמַּתְאִים לָנוּ, לְעַם יִשְׂרָאֵל. כָּאן אֲנַחְנוּ יְכוֹלִים יוֹתֵר טוֹב לִלְמֹד תּוֹרָה, לְקַיֵּם מִצְווֹת, לִהְיוֹת טוֹבִים. כָּךְ ה' עָשָׂה אֶת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. מִצְווֹת שֶׁמְּקַיְּמִים בָּאָרֶץ "שָׁווֹת יוֹתֵר" מִמִּצְווֹת שֶׁמְּקַיְּמִים בְּחוּץ לָאָרֶץ. חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אוֹמְרִים שֶׁאֲפִלּוּ מִי שֶׁהוֹלֵךְ קְצָת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כְּבָר יֵשׁ לוֹ שָׂכָר גָּדוֹל מֵה'. בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הָיוּ נְבִיאִים, אֲנָשִׁים שֶׁהָיוּ שׁוֹמְעִים דִּבּוּרִים מֵה'. כַּאֲשֶׁר עַם יִשְׂרָאֵל הִתְנַהֲגוּ טוֹב, כְּמוֹ שֶׁמַּתְאִים לָהֶם - ה' גַּם נָתַן בָּאָרֶץ הַרְבֵּה פֵּרוֹת, פֵּרוֹת גְּדוֹלִים וְטוֹבִים.

מְדִינָה שֶׁל עַם יִשְׂרָאֵל

רָצָה ה' שֶׁיָּבוֹא הָעָם הַמְּיֻחָד שֶׁלּוֹ, עַם יִשְׂרָאֵל - לָאָרֶץ הַמְּיֻחֶדֶת שֶׁלּוֹ, אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּפֹה יַעֲשׂוּ מְדִינָה. מְדִינָה, זֹאת אוֹמֶרֶת שֶׁאֲנַחְנוּ נִשְׁלֹט בָּאָרֶץ, נַחְלִיט פֹּה - לֹא הַגּוֹיִים. נִבְנֶה אֶת הָאָרֶץ, נַעֲשָׂה בָּהּ בָּתִּים, נִטַּע עֵצִים וְנִתְנַהֵג בַּמְּדִינָה שֶׁלָּנוּ כְּמוֹ שֶׁמַּתְאִים לְעַם יִשְׂרָאֵל; בְּטוֹב וּבְצַדִּיקוּת. כָּךְ יוּכְלוּ גַּם הַגּוֹיִים, בַּאֲרָצוֹת אֲחֵרוֹת, לִלְמֹד מֵעַם יִשְׂרָאֵל הַצַּדִּיק - וְהָעוֹלָם יִהְיֶה יוֹתֵר טוֹב.

בָּאָרֶץ וּבַגָּלוּת

עַכְשָׁו נַחְזֹר לְמַה שֶּׁקָּרָה עִם עַם יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי שֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרַיִם, קִבְּלוּ אֶת הַתּוֹרָה, וְהִגִּיעוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, הָאָרֶץ הַטּוֹבָה וְהַמְּיֻחֶדֶת.

בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשְׁבוּ בָּהּ, כְּמוֹ שֶׁה' צִוָּהּ אוֹתָם. שָׁנִים רַבּוֹת הָיוּ בָּאָרֶץ; בְּמֶשֶׁךְ הַזְּמַן הָיוּ לָהֶם אֲפִלּוּ מְלָכִים (דָּוִד וּשְׁלֹמֹה וְעוֹד מְלָכִים), בָּנוּ אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בִּירוּשָׁלַיִם, שִׂמְחָה גְּדוֹלָה הָיְתָה לְעַם יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ.

אֲבָל, כְּמוֹ שֶׁסִּפַּרְנוּ, אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הִיא אֶרֶץ מְיֻחֶדֶת, לֹא רְגִילָה; וְכַאֲשֶׁר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָמְדוּ מַעֲשִׂים רָעִים מֵהַגּוֹיִים שֶׁסְּבִיבוֹתֵיהֶם, חָטְאוּ חֲטָאִים חֲמוּרִים - וְלֹא עָזְרוּ אֲפִלּוּ הָאַזְהָרוֹת שֶׁל הַנְּבִיאִים, שֶׁבִּגְלַל זֶה ה' יוֹצִיא אוֹתָם מִכָּאן; בַּסּוֹף בָּאֱמֶת קָרָה הַדָּבָר הַנּוֹרָא הַזֶּה - הַגּוֹיִים הֶחְרִיבוּ אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָרִאשׁוֹן וְעַם יִשְׂרָאֵל יָצְאוּ לְחוּץ לָאָרֶץ, לַגָּלוּת. אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל "לֹא סוֹבֶלֶת" חֲטָאִים כָּאֵלֶּה.

הִצְטַעֲרוּ הַיְּהוּדִים מְאוֹד וְהִתְגַּעְגְּעוּ לַחְזֹר לָאָרֶץ. אָכֵן, אַחֲרֵי שִׁבְעִים שָׁנָה חָזְרוּ, נִבְנָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הַשֵּׁנִי וְשׁוּב הָיוּ הַרְבֵּה שָׁנִים בָּאָרֶץ שֶׁלָּנוּ.

לְצַעֲרֵנוּ, שׁוּב חָטְאוּ הַיְּהוּדִים, הִתְנַהֲגוּ מְאוֹד לֹא יָפֶה אֶחָד אֶל הַשֵּׁנִי ("שִׂנְאַת חִנָּם" קוֹרְאִים לְזֶה) עַד שֶׁה' הֵבִיא עֲלֵיהֶם שׁוּב גּוֹיִים שֶׁהֶחְרִיבוּ אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הַשֵּׁנִי וְחֵלֶק גָּדוֹל מֵעַם יִשְׂרָאֵל יָצְאוּ לְגַלּוֹת, לְחוּץ לָאָרֶץ. הַפַּעַם זֶה הָיָה לַהֲמוֹן שָׁנִים. בַּמָּקוֹם שֶׁהַיְּהוּדִים יִהְיוּ בְּיַחַד, בָּאָרֶץ שֶׁלָּנוּ, וּבַשִּׁלְטוֹן שֶׁלָּנוּ - בַּגָלוּת הָיָה הַהֶפֶךְ: מְפֻזָּרִים בְּהַרְבֵּה אֲרָצוֹת, בָּאֲרָצוֹת לֹא שֶׁלָּנוּ, וְהַגּוֹיִים שׁוֹלְטִים עָלֵינוּ. רַע וָמַר הָיָה לָנוּ בַּגָּלוּת. הִצְטַעַרְנוּ שֶׁאֲנַחְנוּ לֹא בָּאָרֶץ שֶׁלָּנוּ; וְהַגּוֹיִים עָשׂוּ לָנוּ הַרְבֵּה צָרוֹת. אֲפִלּוּ אִם הָיָה לַיְּהוּדִים קְצָת טוֹב בְּאֵיזוֹ אֶרֶץ - אַחֲרֵי כַּמָּה זְמַן הָיוּ מְגָרְשִׁים אוֹתָם מִשָּׁם אוֹ מַחְלִיטִים עֲלֵיהֶם כָּל מִינֵי דְּבָרִים רָעִים. הִתְפַּלְּלוּ הַיְּהוּדִים לַה' שֶׁיַּחְזִיר אוֹתָם סוֹף סוֹף לָאָרֶץ.

וּמַה קָּרָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בַּזְּמַן הַזֶּה, שֶׁעַם יִשְׂרָאֵל הָיָה בַּגָּלוּת? תָּמִיד הָיוּ קְצָת יְהוּדִים שֶׁנִּשְׁאֲרוּ בָּאָרֶץ וְלֹא עָזְבוּ אוֹתָהּ. אֲבָל בֵּינְתַיִם נִסּוּ הַרְבֵּה עַמִּים אֲחֵרִים, גּוֹיִים, לְהִשְׁתַּלֵּט עָלֶיהָ; כֻּלָּם יָדְעוּ שֶׁזּוֹ אֶרֶץ חֲשׁוּבָה - אַךְ אַף אֶחָד לֹא הִצְלִיחַ לְהִשָּׁאֵר כָּאן לְהַרְבֵּה זְמַן, וְהָאָרֶץ לֹא נָתְנָה לָהֶם הַרְבֵּה פֵּרוֹת. אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל חִכְּתָה לַבָּנִים שֶׁלָּהּ, לְעַם יִשְׂרָאֵל.

שִׁיבַת צִיּוֹן

וְהִנֵּה, אַחֲרֵי הַרְבֵּה הַרְבֵּה שָׁנִים שֶׁהָיִינוּ בְּגָלוּת - ה' רִחֵם עָלֵינוּ וְהִתְחִילs_eshkolit לְהַחְזִיר אֶת עַם יִשְׂרָאֵל לָאָרֶץ. עוֹד וְעוֹד יְהוּדִים הִתְחִילוּ לַעֲלוֹת לָאָרֶץ, הִתְחִילוּ לִבְנוֹת אוֹתָהּ מֵחָדָשׁ, לִזְרֹעַ, לִנְטֹעַ גַּם הָאָרֶץ הִתְחִילָה מֵחָדָשׁ לָתֵת פֵּרוֹת טוֹבִים לְעַם יִשְׂרָאֵל.

וְאָז, הִגִּיעַ הַזְּמַן, שֶׁאַחֲרֵי שֶׁהַיְּהוּדִים הִתְאַמְּצוּ לַעֲלוֹת לָאָרֶץ וּלְהוֹצִיא מִכָּאן אֶת הַגּוֹיִים שֶׁשָּׁלְטוּ כָּאן - הֶחְלִיטוּ נְצִיגִים מֵהַרְבֵּה מְדִינוֹת שֶׁצָּרִיךְ לְהַחְזִיר אֶת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְעַם יִשְׂרָאֵל. הַגּוֹיִים שֶׁשָּׁלְטוּ פֹּה יָצְאוּ מִכָּאן, וְקָמָה מְדִינַת יִשְׂרָאֵל (עֲדַיִן בְּחֵלֶק מֵהָאָרֶץ וְלֹא בְּכֻלָּהּ. נְקַוֶּה שֶׁבְּעֶזְרַת ה', בְּקָרוֹב כָּל אַרְצֵנוּ תִּהְיֶה בְּיָדֵנוּ). הוֹדַעְנוּ לְכָל הָעוֹלָם שֶׁאֲנַחְנוּ שׁוּב שׁוֹלְטִים בָּאָרֶץ. אֵיזוֹ שִׂמְחָה גְּדוֹלָה הִיא זוֹ: אַחֲרֵי שֶׁהָיוּ גּוֹיִים שֶׁנִּסּוּ לְהַשְׁמִיד אֶת עַם יִשְׂרָאֵל, חָס וְשָׁלוֹם, בַּגָּלוּת; אַחֲרֵי שֶׁכָּל כָּךְ הַרְבֵּה שָׁנִים הָיִינוּ מְפֻזָּרִים מִחוּץ לָאָרֶץ הַטּוֹבָה שֶׁלָּנוּ תַּחַת שִׁלְטוֹן הַגּוֹיִים - סוֹף סוֹף חָזַרְנוּ לְאַרְצֵנוּ.

הַמְּדִינוֹת שֶׁמִּסְּבִיבֵנוּ, מְדִינוֹת עֲרָב, לֹא הִסְכִּימוּ וְנִלְחֲמוּ בָּנוּ; אֲבָל ה' עָזַר לָנוּ - נִלְחַמְנוּ בָּהֶם וְנִצַּחְנוּ אוֹתָם.

עַכְשָׁו אֲנַחְנוּ שׁוּב הַרְבֵּה יְהוּדִים בְּיַחַד, בָּאָרֶץ שֶׁלָּנוּ שֶׁמַּתְאִימָה לָנוּ, וּבַשִּׁלְטוֹן שֶׁלָּנוּ: לֹא הַגּוֹיִים מַחְלִיטִים עָלֵיוּ וְעַל הָאָרֶץ שֶׁלָּנוּ. קָמָה מְדִינַת יִשְׂרָאֵל. יֵשׁ לָנוּ מֶמְשָׁלָה שֶׁלָּנוּ, יֵשׁ לָנוּ צָבָא. יֵשׁ לָנוּ דֶּגֶל - כָּחֹל לָבָן. הָאָרֶץ שׁוּב נוֹתֶנֶת פֵּרוֹת יָפִים וְטוֹבִים, כִּי עַם יִשְׂרָאֵל חוֹזֵר אֵלֶיהָ. הֲמוֹן יְהוּדִים עוֹלִים לָאָרֶץ מִכָּל הָעוֹלָם, חוֹזְרִים מֵהַגָּלוּת. אֲנַחְנוּ בּוֹנִים אֶת הָאָרֶץ, מְקִימִים הַרְבֵּה יִשּׁוּבִים, כְּמוֹ שֶׁהָיָה בִּזְמַן דָּוִד וּשְׁלֹמֹה מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל. הָאָרֶץ, זֶה הַמָּקוֹם הֲכִי מַתְאִים לִלְמֹד בּוֹ תּוֹרָה. הַרְבֵּה יְשִׁיבוֹת קָמוֹת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, יֵשׁ הָמוֹן לוֹמְדֵי תּוֹרָה בָּאָרֶץ, בָּרוּךְ ה'. ה' גּוֹאֵל אוֹתָנוּ, מַחְזִיר אֶת עַם יִשְׂרָאֵל לָאָרֶץ, כְּמוֹ שֶׁהוּא הִבְטִיחַ לָנוּ לִפְנֵי הֲמוֹן שָׁנִים, ע"י הַנְּבִיאִים שֶׁשָּׁמְעוּ אֶת הַדִּבּוּר שֶׁבָּא מֵה' - שֶׁבַּסּוֹף נַחְזֹר לָאָרֶץ. בִּגְלַל שֶׁאֲנַחְנוּ בָּאֲוִיר הַבָּרִיא שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הַקְּדוֹשָׁה - גַּם הַרְבֵּה אֲנָשִׁים חוֹזְרִים בִּתְשׁוּבָה וְרוֹצִים לְקַיֵּם אֶת הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת. וְהַרְבֵּה יְהוּדִים מִכָּל הָעוֹלָם עוֹלִים עוֹד וְעוֹד לָאָרֶץ.

יוֹם הָעַצְמָאוּת

קָבְעוּ הַמַּנְהִיגִים שֶׁל עַם יִשְׂרָאֵל, בְּיַחַד עִם הָרַבָּנוּת הָרָאשִׁית, אֶת הַיּוֹם 250px-Jerusalem_wall_9291mשֶׁבּוֹ הִכְרִיזוּ עַל הַמְּדִינָה לְיוֹם חַג. בְּיוֹם הָעַצְמָאוּת אוֹמְרִים תְּפִלּוֹת מְיֻחָדוֹת וּמוֹדִים לה' עַל הַנִּסִּים הַגְּדוֹלִים שֶׁעָשָׂה לָנוּ - שֶׁהֵבִיא אוֹתָנוּ מֵחָדָשׁ לָאָרֶץ שֶׁהִבְטִיחַ לַאֲבוֹתֵינוּ וַאֲנַחְנוּ זוֹכִים שֶׁתִּהְיֶה לָנוּ מְדִינָה בָּאָרֶץ: כְּמוֹ שֶׁרָצוּ אַבְרָהָם, יִצְחָק וְיַעֲקֹב; כְּמוֹ שֶׁחִכּוּ הַיְּהוּדִים בְּכָל הַדּוֹרוֹת. הַרְבֵּה עוֹשִׂים סְעוּדָה חֲגִיגִית, יֵשׁ כָּאֵלֶּה שֶׁמְּטַיְּלִים בָּאָרֶץ כְּדֵי לִשְׂמֹחַ שֶׁחָזַרְנוּ אֵלֶיהָ וּלְהוֹדוֹת לַה'.

אֲנַחְנוּ צְרִיכִים לְהִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת טוֹבִים בָּאָרֶץ שֶׁלָּנוּ, בַּמְּדִינָה שֶׁלָּנוּ; כְּמוֹ שֶׁה' רוֹצֶה, כְּמוֹ שֶׁמַּתְאִים לְעַם יִשְׂרָאֵל. כָּךְ יוּכְלוּ גַּם הַגּוֹיִים לִלְמֹד מֵאִתָּנוּ - וַה' יִבְנֶה לָנוּ אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְיָבִיא לָנוּ אֶת הַמָּשִׁיחַ בְּקָרוֹב בְּיָמֵינוּ.

יום שלישי, 27 במרץ 2012

הַנּוֹשֵׂא: פֶּסַח (הֶמְשֵׁךְ) – חֵלֶק ג'

.

clip_image002

הוֹרִים יְקָרִים. בִּהְיוֹת שֶׁלַּשָּׁבוּעַ הַבָּא אֵינֶנּוּ מְכִינִים דַּף נוֹסָף - אֶפְשָׁר לְחַלֵּק אֶת הַלִּמּוּד לַשְּׁנַיִם: הַשָּׁבוּעַ עַד הַפֶּרֶק עַל הַמַּצּוֹת, וּבַשָּׁבוּעַ הַבָּא - מִמֶּנּוּ עַד הַסּוֹף.

 

זְהִירוּת מֵחָמֶץ

חַג הַפֶּסַח נִמְשַׁךְ שִׁבְעָה יָמִים. בְּכָל הַיָּמִים הָאֵלֶּה, וּכְבָר מֵהַיּוֹם שֶׁלִּפְנֵיyeladim(1)4 פֶּסַח, צָרִיךְ לְהִזָּהֵר מְאוֹד שֶׁלֹּא יִהְיֶה בִּכְלַל חָמֵץ בַּבַּיִת וְשֶׁלֹּא לֶאֱכֹל חָמֵץ. מַה זֶּה חָמֵץ? כָּל דָּבָר שֶׁעָשׂוּי מִקֶּמַח וּמַיִם וְלֹא הִשְׁגִּיחוּ שֶׁלֹּא יַחְמִיץ, שֶׁלֹּא יִתְפַּח (כְּמוֹ שֶׁמַּשְׁגִּיחִים עַל מַצּוֹת כְּשֵׁרוֹת לְפֶסַח) - זֶה חָמֵץ. לְמָשָׁל: לָחַם, עוּגוֹת, עוּגִיּוֹת, שְׁקֵדֵי מָרָק, שְׁנִיצֶל שֶׁמְּצֻפֶּה בְּפֵרוּרֵי לֶחֶם, בִּירָה שְׁחֹרָה, וְעוֹד הַרְבֵּה מִינֵי מַאֲכָל.

אִסּוּר חָמֵץ בְּפֶסַח הוּא אִסּוּר חָמוּר; יֵשׁ עוֹד דְּבָרִים שֶׁהַתּוֹרָה לֹא מַרְשָׁה לֶאֱכֹל אוֹתָם בְּמֶשֶׁךְ הַשָּׁנָה - לְמָשָׁל מַאֲכָלִים שֶׁאֵינָם כְּשֵׁרִים - אֲבָל דַּוְקָא בֶּחָמֵץ, אָמַר ה' בַּתּוֹרָה שֶׁאָסוּר אֲפִלּוּ שֶׁיִּהְיֶה לָאָדָם בַּבַּיִת אֶת הֶחָמֵץ שֶׁלּוֹ. בִּשְׁבִיל זֶה מְנַקִּים אֶת הַבַּיִת הֵיטֵב לִפְנֵי פֶּסַח. כָּל מָקוֹם שֶׁרְגִילִים לְהַכְנִיס בּוֹ חָמֵץ - צָרִיךְ לְנַקּוֹת אוֹתוֹ מֵחָמֵץ. גַּם אֶת הַכֵּלִים שֶׁל כָּל הַשָּׁנָה מְנַקִּים וְסוֹגְרִים בָּאָרוֹן; לֹא מִשְׁתַּמְּשִׁים בָּהֶם, אֶלָּא בִּכְלֵי פֶּסַח. אִם לְמִישֶׁהוּ אֵין כֵּלִים מְיֻחָדִים לְפֶסַח - הוּא יָכֹל לְהַגְעִיל כֵּלִים לְפֶסַח: אַחֲרֵי שֶׁמְּנַקִּים אוֹתָם הֵיטֵב, מַכְנִיסִים אוֹתָם לְמַיִם רוֹתְחִים - וְאָז יוֹצֵא מֵהֶם כָּל הַטַּעַם שֶׁל הֶחָמֵץ וְהֵם נִהְיִים כְּלֵי פֶּסַח ("הַגְעָלָה" זוֹ מִלָּה שֶׁפֵּרוּשָׁהּ פְּלִיטָה, הוֹצָאָה. זֶה מוֹצִיא אֶת טַעַם הֶחָמֵץ שֶׁהָיָה בָּלוּעַ בַּכְּלִי). לֹא אֶת כָּל הַכֵּלִים אֶפְשָׁר לְהַגְעִיל, וּמִי שֶׁרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת דָּבָר כָּזֶה - צָרִיךְ לִשְׁאֹל רַב אֵיךְ מַגְעִילִים כֵּלִים לְפֶסַח.

מְכִירַת חָמֵץ

יֵשׁ אֲנָשִׁים, אוֹ מִפְעָלִים, שֶׁיֵּשׁ לָהֶם דְּבָרִים יְקָרִים מֵחָמֵץ, שֶׁהֵם לֹא יְכוֹלִים לִגְמֹר אוֹתָם לִפְנֵי פֶּסַח; לְמָשָׁל, מִפְעָל שֶׁמְּיַצֵּר עוּגִיּוֹת וְנִשְׁאֲרָה לוֹ כַּמּוּת מְאוֹד גְּדוֹלָה, אוֹ אָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּבֵית בַּקְבּוּקִים יְקָרִים שֶׁל מַשְׁקָאוֹת חֲרִיפִים שֶׁמְּכִילִים חָמֵץ (יֵשׁ מַשְׁקָאוֹת כָּאֵלֶּה, דּוֹמִים לַיַּיִן, שֶׁעוֹשִׂים אוֹתָם מִתְּבוּאָה. כְּמוֹ מַשְׁקֶה שֶׁנִּקְרָא "וִיסְקִי" וְעוֹד מַשְׁקָאוֹת דּוֹמִים). בְּמִקְרֶה כָּזֶה - אֶפְשָׁר לִמְכֹּר אֶת הֶחָמֵץ לְגוֹי , וּלְהִתְכַּוֵּן בֶּאֱמֶת שֶׁהוּא לֹא שֶׁלָּנוּ, שֶׁהֲרֵי הַתּוֹרָה לֹא הִרְשְׁתָה שֶׁיִּהְיֶה לָנוּ חָמֵץ שֶׁלָּנוּ, אוֹ בְּאַחְרָיוּתֵנוּ. אֶת הַמְּכִירָה עוֹשִׂים עַל יְדֵי רַב שֶׁיּוֹדֵעַ בְּאֵיזֶה אֹפֶן אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת אוֹתָהּ. אֶת הֶחָמֵץ שֶׁמָּכְרוּ סוֹגְרִים לְכָל הַפֶּסַח בְּאָרוֹן מְיֻחָד בַּבַּיִת.

בְּדִיקַת חָמֵץ וּבִעוּרוֹ

בַּלַּיְלָה שֶׁלִּפְנֵי פֶּסַח, אַחֲרֵי שֶׁהַבַּיִת כְּבָר נָקִי - בּוֹדְקִים אֶת הֶחָמֵץ. מְבָרְכִים: "בָּרוּךְ אַתָּה... עַל בִּעוּר חָמֵץ" - וּבוֹדְקִים עִם נֵר בְּכָל מָקוֹם שֶׁיָּכֹל לִהְיוֹת שָׁם חָמֵץ. אח"כ מְבַטְּלִים אֶת הֶחָמֵץ - אוֹמְרִים שֶׁכָּל הֶחָמֵץ שֶׁלֹּא רָאִינוּ הוּא מְבֻטָּל - לֹא חָשׁוּב לָנוּ בִּכְלָל וְלֹא שֶׁלָּנוּ (כָּתוּב בַּסִּדּוּר אֵיךְ אוֹמְרִים אֶת זֶה).

לְמָחֳרָת בַּבֹּקֶר, בַּיּוֹם שֶׁלִּפְנֵי פֶּסַח, מַבְעֲרִים - שׂוֹרְפִים - אֶת הֶחָמֵץ שֶׁנִּשְׁאַר לָנוּ וְשׁוּב אוֹמְרִים "בִּטּוּל חָמֵץ" עַל כָּל הֶחָמֵץ שֶׁבִּרְשׁוּתֵנוּ (צָרִיךְ לָשִׂים לֵב עַד אֵיזוֹ שָׁעָה מֻתָּר לֶאֱכֹל חָמֵץ בַּבֹּקֶר שֶׁלִּפְנֵי פֶּסַח - וְעַד אֵיזוֹ שָׁעָה צָרִיךְ לִשְׂרֹף אוֹתוֹ. מִי שֶׁלֹּא יוֹדֵעַ - צָרִיךְ לִשְׁאֹל לִפְנֵי כֵן). סוֹף סוֹף אֲנַחְנוּ נְקִיִּים מֵחָמֵץ לִקְרַאת הַפֶּסַח; אֲנַחְנוּ כְּבָר מוּכָנִים לִשְׂמֹחַ בְּלֵיל הַסֵּדֶר, שֶׁה' הוֹצִיא אוֹתָנוּ מִמִּצְרַיִם.

יְלָדִים חֲמוּדִים, חֲכָמִים אוֹמְרִים שֶׁהֶחָמֵץ מַזְכִּיר אֶת הַיֵּצֶר הָרַע. לָמָּה? שֶׁהֲרֵי הַבָּצֵק נִשְׁאָר דַּק כְּמוֹ שֶׁהָיָה, אִם אוֹפִים אוֹתוֹ מִיָּד, כְּמוֹ שֶׁעוֹשִׂים בַּמַּצָּה. אֲבָל כְּשֶׁהוּא מַחְמִיץ - הוּא תּוֹפֵחַ, נוֹסַף לוֹ נֶפַח וְגֹבַהּ. כָּךְ גַּם הָאָדָם מִיִּשְׂרָאֵל - מֵעַצְמוֹ הוּא טוֹב, כְּמוֹ שה' עָשָׂה אוֹתוֹ. אֲבָל אִם הוּא שׁוֹמֵעַ חַס וְשָׁלוֹם לַיֵּצֶר הָרַע - הוּא מַתְחִיל לְהִתְגָּאוֹת, "לְהִתְנַפֵּחַ" וְלַעֲשׂוֹת דְּבָרִים נוֹסָפִים שֶׁלֹּא מַתְאִימִים לוֹ. בְּפֶסַח אֲנַחְנוּ מְבַעֲרִים אֶת הֶחָמֵץ, וְזֶה גַּם מַזְכִּיר לָנוּ שֶׁאֲנַחְנוּ רוֹצִים לְבַעֵר אֶת הַיֵּצֶר הָרַע: לְהִתְנַהֵג רַק כְּמוֹ שֶׁמַּתְאִים לָנוּ בֶּאֱמֶת, כְּמוֹ שֶׁה' עָשָׂה אוֹתָנוּ. כְּמוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרִים וְהִשְׁתַּחְרְרוּ מֵהַהַשְׁפָּעָה הָרָעָה שֶׁל הַמִּצְרִים, לֹא רָצוּ לִלְמֹד מֵהֶם. פֶּסַח הוּא חַג הַחֵרוּת - יָצָאנוּ לַחָפְשִׁי מֵהַמִּצְרִים. הוּא מַזְכִּיר לָנוּ שֶׁאֲנַחְנוּ, עַם יִשְׂרָאֵל, יְכוֹלִים לִהְיוֹת טוֹבִים בֶּאֱמֶת, כְּמוֹ שֶׁמַּתְאִים לָנוּ, כְּמוֹ שה' רוֹצֶה; לֹא כְּמוֹ שֶׁרוֹצִים הַמִּצְרִים, לֹא כְּמוֹ שֶׁרוֹצֶה הַיֵּצֶר הָרַע.

מַצּוֹת

בְּפֶסַח אוֹכְלִים מַצּוֹת. בַּלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן חַיָּבִים לֶאֱכֹל מַצּוֹת, וּבִשְׁאַר הַיָּמִים שֶׁל פֶּסַח אָסוּר לֶאֱכֹל חָמֵץ, אֲבָל לֹא חַיָּבִים לֶאֱכֹל מַצּוֹת; אֶפְשָׁר לֶאֱכֹל גַּם דְּבָרִים אֲחֵרִים שֶׁהֵם לֹא חָמֵץ, לְמָשָׁל: בָּשָׂר , בֵּיצִים, תַּפּוּחֵי אֲדָמָה.

צָרִיךְ לְהַשְׁגִּיחַ מְאוֹד שֶׁבַּקֶּמַח שֶׁעוֹשִׂים מִמֶּנּוּ מַצּוֹת - לֹא תִּגַּע אַף טִפַּת מַיִם. שֶׁלֹּא יַחְמִיץ. אֵיךְ עוֹשִׂים אֶת זֶה? שׁוֹמְרִים עַל הַמַּצּוֹת. יֵשׁ מַצּוֹת שֶׁשּׁוֹמְרִים עֲלֵיהֶם מִזְּמַן שֶׁקָּצְרוּ אֶת הַחִטִּים בַּשָּׂדֶה, לְשֵׁם מַצּוֹת מִצְוָה. כָּךְ טוֹב לַעֲשׂוֹת לַמַּצּוֹת שֶׁאוֹכְלִים בְּלֵיל הַסֵּדֶר. זֶה נִקְרָא מַצָּה שְׁמוּרָה, וְיֵשׁ מַצּוֹת שֶׁשּׁוֹמְרִים מִזְּמַן שֶׁטּוֹחֲנִים אֶת גַּרְעִינֵי הַחִטָּה לַקֶּמַח - שֶׁלֹּא יִגְעוּ מַיִם בַּקֶּמַח. יֵשׁ אֲנָשִׁים שֶׁאוֹכְלִים בְּכָל הַפֶּסַח "מַצָּה שְׁמוּרָה" וְיֵשׁ כָּאֵלֶּה שֶׁאוֹכְלִים מַצָּה שְׁמוּרָה מִשְּׁעַת הַקְּצִירָה רַק בְּלֵיל הַסֵּדֶר - הַלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח, וּבִשְׁאַר הַיָּמִים אוֹכְלִים מַצָּה שֶׁשָּׁמְרוּ עַל הַקֶּמַח שֶׁלָּהּ שֶׁלֹּא יֵרָטֵב מִזְּמַן שֶׁטָּחֲנוּ אוֹתוֹ.

אַתֶּם יוֹדְעִים, יְלָדִים, מַה קּוֹרֶה אַחֲרֵי שֶׁמְּעַרְבְּבִים אֶת הַקֶּמַח עִם הַמַּיִם? נִהְיָה בָּצֵק. אִם לֹא יַעֲשׂוּ כְּלוּם, הַבָּצֵק יַתְחִיל לִתְפֹּחַ - זֶה נִקְרָא לְהַחְמִיץ, וְאָז הוּא אָסוּר לְפֶסַח, כְּמוֹ שֶׁלָּמַדְנוּ. מָה עוֹשִׂים? לָשִׁים אוֹתוֹ (כְּשֶׁלָּשִׂים הוּא לֹא מַחְמִיץ) - וּמִיַּד לוֹקְחִים מַעֲרוֹךְ, עוֹרְכִים אֶת הַבָּצֵק שֶׁיִּהְיֶה דַּק וְיָשָׁר וּמַכְנִיסִים לַתַּנּוּר, הַכֹּל בִּמְהִירוּת. תּוֹךְ זְמַן קָצָר הוּא כְּבָר אָפוּי, מַצּוֹת; עַכְשָׁו הֵן כְּבָר לֹא יְכוֹלוֹת לְהַחְמִיץ מִמַּיִם. יֵשׁ כָּאֵלֶּה שֶׁעוֹשִׂים מַצּוֹת בַּיָּדַיִם וְיֵשׁ גַּם בָּתֵּי חֲרֹשֶׁת שֶׁעוֹשִׂים מַצּוֹת בִּמְכוֹנוֹת מְיֻחָדוֹת.

שְׁבִיעִי שֶׁל פֶּסַח

חַג הַפֶּסַח הוּא שִׁבְעָה יָמִים (אֲבָל רַק בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן וְהַשְּׁבִיעִי זֶה דּוֹמֶהimg12965 לְשַׁבָּת , שֶׁאָסוּר לַעֲשׂוֹת בָּהֶם מְלָאכוֹת - חוּץ מִלְּבַשֵּׁל ע"י אֵשׁ שֶׁכְּבָר הָיְתָה דּוֹלֶקֶת מִלִּפְנֵי כֵן. שְׁאַר הַיָּמִים שֶׁבָּאֶמְצַע נִקְרָאִים חֹל הַמּוֹעֵד וּמֻתָּר לַעֲשׂוֹת בָּהֶם עוֹד עֲבוֹדוֹת שֶׁצְּרִיכִים בִּשְׁבִיל יְמֵי הֶחָג. לַאֲנָשִׁים מְבֻגָּרִים כְּדַאי לִשְׁאֹל רַב מַה בְּדִיּוּק מֻתָּר לַעֲשׂוֹת בְּחֹל הַמּוֹעֵד, וּמַה לֹּא). מַה קָּרָה בְּשִׁבְעַת הַיָּמִים הָאֵלֶּה בִּזְמַן שֶׁיָּצְאוּ אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם? בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן יָצְאוּ מִמִּצְרִים. אַחַר כָּךְ, ה' שׁוּב הִקְשָׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְהוּא חָשַׁב: אוֹי, לָמָה שָּׁלַחְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל? לָקַח פַּרְעֹה חַיָּלִים עִם סוּסִים וּמֶרְכָּבוֹת, הִתְחִיל לִרְדֹּף אַחֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִשִּׂיג אוֹתָם לְיַד יַם סוּף.

לֹא יָדְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מַה לַּעֲשׂוֹת: פַּרְעֹה מֵאַחֲרֵיהֶם וְהַיָּם מִלִּפְנֵיהֶם. צָעֲקוּ יִשְׂרָאֵל לה'. אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה שֶׁלֹּא יִפְחֲדוּ - ה' יִלָּחֵם בִּשְׁבִילָם. הֵבִיא ה' אֶת עַמּוּד הֶעָנָן שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ לִפְנֵי בנ"י בַּיּוֹם כְּדֵי לְהַרְאוֹת לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ וְשָׂם אוֹתוֹ בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם לְבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל. כָּךְ לֹא יָכְלוּ הַמִּצְרִים לִרְאוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, גַּם לֹא יָכְלוּ לִירוֹת אֲלֵיהֶם חִצִּים. אח"כ הֵבִיא ה' אֶת עַמּוּד הָאֵשׁ (שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּלַּיְלָה) לְתוֹךְ מַחֲנֵה הַמִּצְרִים וְקִלְקֵל לָהֶם אֶת הַמֶּרְכָּבוֹת שֶׁלָּהֶם. נִבְהֲלוּ הַמִּצְרִים מְאוֹד.

אָז אָמַר ה' לְמֹשֶׁה שֶׁיָּרִים אֶת הַמַּטֶּה שֶׁלּוֹ עַל יָם סוּף. הֵרִים מֹשֶׁה אֶת מַטֵּהוּ - וה' בָּקַע, חָצָה , אֶת הַיָּם. זֶה הָיָה בְּלֵיל הַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. כְּשֶׁגָּמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָצֵאת מֵהַצַּד הַשֵּׁנִי - הֶחְזִיר ה' אֶת הַיָּם עַל הַמִּצְרִים וְכָל הַמִּצְרִים שֶׁרָדְפוּ אַחֲרֵיהֶם טָבְעוּ בַּיָּם. רָאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַנֵּס הַגָּדוֹל שה' עָשָׂה לָהֶם וְשָׁרוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה שִׁיר לה' - שִׁירַת הַיָּם. בְּלַיִל שְׁבִיעִי שֶׁל פֶּסַח, יֵשׁ כָּאֵלֶּה שֶׁאוֹמְרִים בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה אֶת שִׁירַת הַיָּם. בַּיּוֹם קוֹרְאִים בַּתּוֹרָה אֵיךְ נִבְקַע הַיָּם וְגַם אֶת שִׁירַת הַיָּם.

כַּמָּה טוֹב לָנוּ שֶׁאֲנַחְנוּ הָעָם שֶׁל ה'. ה' הוֹצִיא אוֹתָנוּ מִמִּצְרַיִם בְּנִסִּים וְנִפְלָאוֹת, הֵבִיא עַל הַמִּצְרִים אֶת עֶשֶׂר הַמַּכּוֹת, קָרַע לָנוּ אֶת הַיָּם, דְּבָרִים שֶׁאַף פַּעַם לֹא קוֹרִים. רַק לָנוּ ה' עָשָׂה אֶת זֶה, כִּי אֲנַחְנוּ הָעָם שֶׁלּוֹ - וּבִשְׁבִיל לְהוֹצִיא אוֹתָנוּ מִמִּצְרַיִם, ה' שִׁנָּה אֶת הַסֵּדֶר הָרָגִיל שֶׁל הָעוֹלָם, עָשָׂה דְּבָרִים מְיֻחָדִים. עַכְשָׁו אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים וְכֻלָּם יוֹדְעִים שֶׁה' אוֹהֵב אֶת עַם יִשְׂרָאֵל, וְשֶׁהֲכִי חָשׁוּב זֶה שֶׁעַם יִשְׂרָאֵל יוּכַל לִהְיוֹת כְּמוֹ שֶׁמַּתְאִים לוֹ - לֹא עֶבֶד לְמִצְרַיִם; יוּכַל לְקַבֵּל אֶת הַתּוֹרָה וּלְקַיֵּם אוֹתָהּ, לִהְיוֹת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְכָל הָעוֹלָם יִלְמְדוּ מִמֶּנּוּ. אֲנַחְנוּ צְרִיכִים לַחְשֹׁב כְּאִלּוּ אוֹתָנוּ בְּעַצְמֵנוּ ה' הוֹצִיא מִמִּצְרַיִם וְלִשְׂמֹחַ בַּזֶּה שִׂמְחָה גְּדוֹלָה.

חִידוֹת חֲזָרָה

1. מַה זֶּה חָמֵץ?

2. מָה עוֹד אָסוּר בְּקֶשֶׁר לֶחָמֵץ, חוּץ מִלֶּאֱכֹל אוֹתוֹ וְלֵהָנוֹת מִמֶּנּוּ?

3. מִי שֶׁנִּשְׁאַר לוֹ הַרְבֵּה חָמֵץ, אוֹ מִפְעָל וַחֲנוּת שֶׁיֵּשׁ לָהֶם הַרְבֵּה חָמֵץ, מַה הֵם יְכוֹלִים עוֹד לַעֲשׂוֹת אִתּוֹ, חוּץ מִלִּשְׂרֹף אוֹתוֹ?

4. מַה זֶּה "בְּדִיקַת חָמֵץ"? מָתַי עוֹשִׂים אוֹתָהּ?

5. וּמָתַי שׂוֹרְפִים אֶת הֶחָמֵץ שֶׁנִּשְׁאַר?

6. מָתַי בְּפֶסַח חַיָּבִים לֶאֱכֹל מַצָּה, וּמָתַי לֹא חַיָּבִים לֶאֱכֹל דַּוְקָא מַצָּה - רַק אָסוּר לֶאֱכֹל חָמֵץ?

7. מַה הִיא "מַצָּה שְׁמוּרָה"?

8. מַה קָּרָה אַחֲרֵי שֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרִים, בְּלֵיל שְׁבִיעִי שֶׁל פֶּסַח?

פֶּסַח כָּשֵׁר וְשָׂמֵחַ לְכֻלָּם!

יום ראשון, 18 במרץ 2012

הַנּוֹשֵׂא: פֶּסַח (הֶמְשֵׁךְ - חֵלֶק ב')

 clip_image002

הֶמְשֵׁךְ הִלְכוֹת לֵיל הַסֵּדֶר

הִזְכַּרְנוּ בַּפַּעַם הַקּוֹדֶמֶת אֶת מִצְוַת "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ" - הַמִּצְוָה לְסַפֵּר בְּלֵילs18 הַסֵּדֶר עַל יְצִיאַת מִצְרַיִם. בַּהַגָּדָה שֶׁל פֶּסַח כָּתוּב עַל יְצִיאַת מִצְרַיִם; שָׁם גַּם כְּתוּבִים דְּבָרִים נוֹסָפִים שֶׁנּוֹהֲגִים לַעֲשׂוֹת בְּלֵיל הַסֵּדֶר. נַזְכִּיר עַכְשָׁו חֵלֶק מֵהַדְּבָרִים הָאֵלֶּה:

לִפְנֵי הָאַבָּא, אוֹ מִישֶׁהוּ אַחֵר שֶׁעוֹרֵךְ אֶת הַסֵּדֶר, יֵשׁ אֶת קַעֲרַת לֵיל הַסֵּדֶר וּבָהּ שָׁלֹשׁ מַצּוֹת. וּמֵעָלֶיהָ: מָרוֹר, חֲרֹסֶת (שֶׁמַּזְכִּירָה אֶת הַטִּיט שֶׁעָבְדוּ בּוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם), יֶרֶק שֶׁקּוֹרְאִים לוֹ "כַּרְפַּס" (הַרְבֵּה מִשְׁתַּמְּשִׁים בִּשְׁבִיל כַּרְפַּס בְּתַפּוּחַ אֲדָמָה), "זְרוֹעַ" - שֶׁזֶּה קְצָת בָּשָׂר שֶׁצָּלוּ אוֹתוֹ (זֵכֶר לְקָרְבַּן הַפֶּסַח, שֶׁהָיוּ אוֹכְלִים בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה קַיָּם), וּבֵיצָה מְבֻשֶּׁלֶת.

לִפְנֵי שֶׁאוֹמְרִים אֶת הַהַגָּדָה, אַחֲרֵי הַקִּדּוּשׁ - חוֹצִים אֶת הַמַּצָּה הָאֶמְצָעִית לִשְׁנֵי חֲלָקִים: חֵלֶק אֶחָד (הַקָּטָן יוֹתֵר) מַשְׁאִירִים בַּקְּעָרָה בִּשְׁבִיל לְקַיֵּם בּוֹ אַחַר כָּךְ מִצְוַת אֲכִילַת מַצָּה, וְאֶת הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי מְכַסִּים וְשׁוֹמְרִים בַּצָּד לְסוֹף לֵיל הַסֵּדֶר. קוֹרְאִים לוֹ "אֲפִיקוֹמָן".

אַחֲרֵי שֶׁקּוֹרְאִים מֵהַהַגָּדָה עַל הַקֹּשִׁי הַגָּדוֹל שֶׁהָיָה לָנוּ בְּמִצְרַיִם וְעַל זֶה שֶׁה' הוֹצִיא אוֹתָנוּ מִשָּׁם וְהִכָּה אֶת הַמִּצְרִים - וּמוֹדִים וּמְשַׁבְּחִים לה', אוֹמְרִים בְּשִׂמְחָה חֵלֶק מֵהַ"הַלֵּל", וּמְבָרְכִים בְּרָכָה מְיֻחֶדֶת עַל הַגְּאֻלָּה שֶׁל עַם יִשְׂרָאֵל - מַגִּיעַ זְמַן אֲכִילַת הַמַּצָּה.

לִפְנֵי שֶׁאוֹכְלִים אֶת הַמַּצָּה, מְבָרְכִים בִּרְכַּת "הַמּוֹצִיא" וְ"אֲשֶׁר קִדַּשְׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל אֲכִילַת מַצָּה". אֶת הַמַּצָּה אוֹכְלִים בַּהֲסַבָּה , כְּלוֹמַר: נִשְׁעָנִים עַל צַד שְׂמֹאל (עַל כָּרִית אוֹ עַל הַמִּשְׁעֶנֶת שֶׁל הַכִּסֵּא) וְאוֹכְלִים. לָמָּה? כִּי כָּךְ הָיוּ אוֹכְלִים מְלָכִים וַאֲנָשִׁים חֲשׁוּבִים, לֹא עֲבָדִים. וּבְלֵיל הַסֵּדֶר אֲנַחְנוּ רוֹצִים לְהַזְכִּיר וּלְהַרְגִּישׁ אֶת הַטּוֹבָה הַגְּדוֹלָה שֶׁה' עָשָׂה לָנוּ בַּזֶּה שֶׁהִצִּיל אוֹתָנוּ מִלִּהְיוֹת עַבְדֵי פַּרְעֹה וְלָקַח אוֹתָנוּ לִהְיוֹת הָעָם שֶׁלּוֹ. לָכֵן אֲנַחְנוּ מְסֻבִּים דֶּרֶךְ חֵרוּת (חֹפֶשׁ, הַהֶפֶךְ מֵעֲבָדִים).

גַּם מָרוֹר אוֹכְלִים, זֵכֶר לְשִׁעְבּוּד מִצְרַיִם (הַרְבֵּה לוֹקְחִים חַסָּה בִּשְׁבִיל מָרוֹר, כִּי הַחַסָּה בַּהַתְחָלָה מְתוּקָה, אֲבָל אִם מַשְׁאִירִים אוֹתָהּ הַרְבֵּה זְמַן בָּאֲדָמָה - בַּסּוֹף הִיא נִהְיֵית מָרָה. כָּךְ הַמִּצְרִים - בַּהַתְחָלָה שִׁכְנְעוּ אֶת אֲבוֹתֵינוּ בְּדִבּוּרִים רַכִּים שֶׁיַּעַבְדוּ בִּשְׁבִילָם, וּבַסּוֹף - הֶעֱבִידוּ אוֹתָם בְּכֹחַ, בְּצוּרָה קָשָׁה וּמָרָה). עַל הַמָּרוֹר מְבָרְכִים "עַל אֲכִילַת מְרוֹר", טוֹבְלִים קְצָת בַּחֲרֹסֶת, וְאוֹכְלִים אוֹתוֹ לֹא בַּהֲסַבָּה , שֶׁהֲרֵי הוּא לֹא זֵכֶר לְחֵרוּת אֶלָּא לַשִּׁעְבּוּד, לָעֲבוֹדָה הַקָּשָׁה.

אַחַר כָּךְ כּוֹרְכִים מַצָּה וּמָרוֹר וְאוֹכְלִים בְּיַחַד, כְּמוֹ שֶׁכְּבָר הִסְבַּרְנוּ שֶׁדַּוְקָא בִּגְלַל שֶׁהַמִּצְרִים רָצוּ לְהִשְׁתַּלֵּט עַל עַם יִשְׂרָאֵל - ה' הוֹצִיא אוֹתָם מִשָּׁם, כִּי אִי אֶפְשָׁר שֶׁהָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה יִשְׁלְטוּ עָלֵינוּ. הַמַּצָּה וְהַמָּרוֹר בְּיַחַד מַזְכִּירִים לָנוּ שֶׁמִּתּוֹךְ הָרַע - הַשִּׁעְבּוּד - בָּא הַטּוֹב, שֶׁה' הוֹצִיא אוֹתָנוּ מִשָּׁם.

אַחַר כָּךְ מַמְשִׁיכִים לֶאֱכֹל בְּשִׂמְחָה אֶת סְעוּדַת הַחַג, שֶׁל לֵיל הַסֵּדֶר; וְאַחֲרֶיהָ מַמְשִׁיכִים לְהַגִּיד אֶת הַ"הַלֵּל", לְהוֹדוֹת וְלָשִׁיר לַה' עַל שֶׁהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרַיִם וְגָאַל אוֹתָנוּ.

בְּלֵיל הַסֵּדֶר שׁוֹתִים אַרְבַּע כּוֹסוֹת יַיִן (אוֹ מִיץ עֲנָבִים). אַחַת בַּהַתְחָלָה, בַּקִּדּוּשׁ. אַחַת אַחֲרֵי שֶׁאוֹמְרִים אֶת הַהַגָּדָה, לִפְנֵי הַסְּעוּדָה עַצְמָהּ. אַחַת אַחֲרֵי הַסְּעוּדָה, אַחֲרֵי בִּרְכַּת הַמָּזוֹן - וְעוֹד אַחַת בַּסּוֹף, אַחֲרֵי שֶׁגּוֹמְרִים לְהַגִּיד "הַלֵּל" וְתִשְׁבָּחוֹת לַה'.

אַרְבַּע הַכּוֹסוֹת הָאֵלֶּה מַזְכִּירוֹת לָנוּ אַרְבָּעָה דְּבָרִים שֶׁה' אָמַר לְעַם יִשְׂרָאֵל כְּשֶׁהוּא הִבְטִיחַ לְהוֹצִיא אוֹתָם מִמִּצְרַיִם: "וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם", "וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבוֹדָתָם", "וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם", "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעַם". יֵשׁ נוֹהֲגִים לָשִׂים עַל הַשֻּׁלְחָן כּוֹס נוֹסֶפֶת, וְקוֹרְאִים לָהּ כּוֹסוֹ שֶׁל אֵלִיָּהוּ, וְהִיא מַזְכִּירָה לָנוּ שֶׁה' גַּם אָמַר "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ". אֶת הַכּוֹס הַזּוֹ, אֲנַחְנוּ לֹא שׁוֹתִים. הִיא מַרְאָה שֶׁאֲנַחְנוּ מְחַכִּים וּמַאֲמִינִים שֶׁבַּקָּרוֹב יָבוֹא הַמָּשִׁיחַ עִם אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא, וְאָז ה' יָבִיא אֶת כָּל הַיְּהוּדִים שֶׁנִּשְׁאֲרוּ בְּחו"ל, אֶל הָאָרֶץ, כְּמוֹ שֶׁהוּא הִבְטִיחַ - "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ".

כְּבָר סִפַּרְנוּ שֶׁחֵלֶק מֵהַמַּצָּה הָאֶמְצָעִית מַשְׁאִירִים בַּצָּד לְסוֹף הַסְּעוּדָה, לָאֲפִיקוֹמָן [יֵשׁ הַרְבֵּה מְקוֹמוֹת שֶׁהַיְּלָדִים מְנַסִּים כְּאִלּוּ "לִגְנֹב" אֶת הָאֲפִיקוֹמָן, וְאַחַר כָּךְ מַבְטִיחִים לָהֶם מַתָּנוֹת וְהֵם מַחְזִירִים. עוֹשִׂים אֶת זֶה כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם יוֹתֵר מְעַנְיֵן, וְהֵם יַקְשִׁיבוּ הֵיטֵב לַהַגָּדָה וְיִשָּׁאֲרוּ עֵרִים ].

מַה זֶּה הָאֲפִיקוֹמָן? הָאֲפִיקוֹמָן זוֹ חֲתִיכַת מַצָּה שֶׁאוֹכְלִים לְזֵכֶר קָרְבַּן הַפֶּסַח. כְּשֶׁהָיָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קִיֵּם - הָיוּ אוֹכְלִים בְּסוֹף הַסֵּדֶר אֶת קָרְבַּן הַפֶּסַח כְּשֶׁשְּׂבֵעִים, אֲבָל עוֹד יְכוֹלִים לֶאֱכֹל. הַיּוֹם, כְּשֶׁלְּצַעֲרֵנוּ אֵין לָנוּ קָרְבַּן פֶּסַח, אֲנַחְנוּ מַשְׁאִירִים אֶת חֲתִיכַת הַמַּצָּה הַזּוֹ לַסּוֹף - וְאוֹכְלִים אוֹתָהּ כְּמוֹ אֶת קָרְבַּן הַפֶּסַח: כְּשֶׁשְּׂבֵעִים, אֲבָל כְּשֶׁעוֹד יֵשׁ "קְצָת מְקוֹם" לְאֹכֶל בַּבֶּטֶן.

בְּלֵיל הַסֵּדֶר אֲנַחְנוּ שָׁרִים וּמוֹדִים לַה'. אֶת כָּל הַמִּצְווֹת שֶׁל הַלַּיְלָה אֲנַחְנוּ עוֹשִׂים בְּשִׂמְחָה, זוֹכְרִים אֶת יְצִיאַת מִצְרַיִם, שֶׁה' הוֹצִיא אוֹתָנוּ מֵהָרַע שֶׁהָיָה לָנוּ בְּמִצְרַיִם, וְלָקַח אוֹתָנוּ לִהְיוֹת הָעָם שֶׁלּוֹ, וּשְׂמֵחִים וּמוֹדִים לַה'.

חִידוֹת חֲזָרָה

1. מַה שָּׂמִים בַּקְּעָרָה שֶׁל לֵיל הַסֵּדֶר?

2. חוֹצִים אֶת הַמַּצָּה הָאֶמְצָעִית - לְמַה מִשְׁתַּמְּשִׁים בְּכָל חֵלֶק?

3. לָמָּה אוֹכְלִים בְּ"הַסַּבָּה "?

4. מַה מַּזְכִּירוֹת לָנוּ אַרְבַּע הַכּוֹסוֹת שֶׁאֲנַחְנוּ שׁוֹתִים בְּלֵיל הַסֵּדֶר?

5. וּמַה מַּזְכִּיר לָנוּ הָאֲפִיקוֹמָן?

אם יש לילד/ה כח - כדאי לחזור על סיפור יציאת מצרים ומשמעותה, כפי שהוזכר בקצרה בדף הקודם.

יום ראשון, 11 במרץ 2012

הַנּוֹשֵׂא: פֶּסַח – חֵלֶק א'

בעזהי"ת.

clip_image002

[הורים יקרים, בדפים שלפנינו - גם סיפור יציאת ממצרים וגם מהלכות ליל הסדר; לכן ה"כמות" הגדולה במקצת.. אם קשה לילדים ללמוד הכל בפעם אחת - אפשר לחלק לשתי פעמים: פעם ראשונה עד "והגדת לבנך" ובשניה - משם עד הסוף, אחרי שמזכירים בקצרה מה סיפרנו בפעם הראשונה]

 

שִׁעְבּוּד מִצְרַיִם, שְׁלִיחוּת מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן

בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיוּ עֲבָדִים בְּמִצְרַיִם שָׁנִים רַבּוֹת. רַע מְאוֹד הָיָה לָהֶם שָׁם; פַּרְעֹה וְהַמִּצְרִים הֶעֱבִידוּ אוֹתָם בְּפָרֶךְ - עֲבוֹדָה קָשָׁה. פַּרְעֹה הָרָשָׁע גָּזַר לַהֲרֹג אֶת הַבָּנִים שֶׁנּוֹלָדִים לְעַם יִשְׂרָאֵל, הוּא גַּם אָמַר לַמְּיַלְּדוֹת (הַנָּשִׁים שֶׁעוֹזְרוֹת לָאִשָּׁה לָלֶדֶת) שֶׁל עַם יִשְׂרָאֵל שֶׁאִם הֵןclip_image004 רוֹאוֹת שֶׁנּוֹלַד בֵּן - שֶׁיָּמִיתוּ אוֹתוֹ, אַךְ הַמְּיַלְּדוֹת לֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלוֹ. לַמְרוֹת הַגְּזֵרוֹת שֶׁל פַּרְעֹה - גָּדַל מְאוֹד עַם יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם.

אַחֲרֵי הַרְבֵּה שָׁנִים, וְאַחֲרֵי שֶׁבְּנֵי יִשְׂרָאֵל צָעֲקוּ לַה' שֶׁיַּצִּיל אוֹתָם - שָׁלַח ה' אֶת מֹשֶׁה רַבֵּנוּ וְאֶת אַהֲרֹן אָחִיו לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם. הָלְכוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה וְאָמְרוּ לוֹ אֶת דִּבְרֵי ה': "שָׁלַח אֶת עִמִּי וְיַעַבְדוּנִי"! אֲבָל פַּרְעֹה לֹא הִסְכִּים לְשַׁלֵּחַ אֶת יִשְׂרָאֵל. ה' אָמַר לְמֹשֶׁה מֵרֹאשׁ שֶׁפַּרְעֹה לֹא יִשְׁמַע לָהֶם. ה' הִקְשָׁה אֶת לִבּוֹ. כְּמוֹ שֶׁאֶבֶן הִיא קָשָׁה וְאִי אֶפְשָׁר לְהַכְנִיס מַשֶּׁהוּ לְתוֹכָהּ - כָּךְ לַלֵּב שֶׁל פַּרְעֹה לֹא נִכְנְסוּ דִּבְרֵי מֹשֶׁה, הוּא לֹא הִסְכִּים לִשְׁמֹעַ לָהֶם.

זֶה הָיָה עֹנֶשׁ לְפַרְעֹה עַל הָרִשְׁעוּת שֶׁלּוֹ: שֶׁהוּא וְהַמִּצְרִים יִצְטָרְכוּ לְקַבֵּל הַרְבֵּה מַכּוֹת עַד שֶׁהֵם יָבִינוּ שֶׁהֵם צְרִיכִים לְשַׁלֵּחַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ("מַכּוֹת" - הַכַּוָּנָה לִדְבָרִים קָשִׁים שֶׁה' יַעֲשֶׂה לָהֶם). עַל יְדֵי הַמַּכּוֹת הֵם יָבִינוּ שֶׁה' מַחְלִיט מַה יִּהְיֶה בָּעוֹלָם וְלֹא פַּרְעֹה הַגַּאַוְתָן - וְשֶׁעַם יִשְׂרָאֵל הֵם הָעָם שֶׁל ה', וַה' מַצִּיל אוֹתָם [אֵם פָּרְעָה הָיָה מַסְכִּים מִיָּד לְשַׁלֵּחַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל - לֹא הָיְתָה סִבָּה לְהָבִיא עָלָיו מַכּוֹת; אֲבָל הָרָשָׁע הַזֶּה הָיָה חַיָּב לְקַבֵּל עִם הַמִּצְרִים אֶת הַמַּכּוֹת כְּדֵי שֶׁהֵם וְכֻלָּם יִלְמְדוּ מִי בֶּאֱמֶת מֶלֶךְ עַל הָעוֹלָם. בְּלִי זֶה הוּא לֹא יָבִין. וְלָכֵן ה' הֶעֱנִישׁ אוֹתוֹ וְהִקְשָׁה אֶת לִבּוֹ].

עֶשֶׂר הַמַּכּוֹת

הֵבִיא ה' עַל הַמִּצְרִים עֶשֶׂר מַכּוֹת:

דָּם: כָּל הַמַּיִם בְּמִצְרַיִם הָפְכוּ לַדָּם. צְפַרְדֵּעַ: בְּכָל מָקוֹם הָיוּ צְפַרְדֵּעִים - בַּתַּנּוּרִים, בַּמִּטּוֹת, בְּכָל מָקוֹם. כִּנִּים: מִצְרַיִם הִתְמַלְּאָה בְּכִנִּים, בָּאָדָם וּבַבְּהֵמוֹת. עֲרֹב: חַיּוֹת רָעוֹת, מְעֻרְבָּבוֹת מִכָּל מִינֵי סוּגִים, הִתְנַפְּלוּ עֲלֵיהֶם. דֶּבֶר: מַגֵּפָה , מַחֲלָה, הֵמִיתָה אֶת בַּהֲמוֹת מִצְרִים שֶׁהָיוּ בַּשָּׂדֶה. שְׁחִין: הַמִּצְרִים וְהַבְּהֵמוֹת שֶׁנִּשְׁאֲרוּ לָהֶם קִבְּלוּ פְּצָעִים מְגָרְדִים. בָּרָד: בָּרָד בְּגוּשִׁים גְּדוֹלִים, עִם אֵשׁ, יָרַד עֲלֵיהֶם. אַרְבֶּה: הַרְבֵּה בַּעֲלֵי חַיִּים קְטַנִּים, מְעוֹפְפִים, שֶׁאוֹכְלִים הָמוֹן, יָרְדוּ עַל שְׂדוֹת מִצְרַיִם וְאָכְלוּ כָּל מַה שֶּׁהָיָה שָׁם. חֹשֶׁךְ: חֹשֶׁךְ כָּבֵד הָיָה בְּמִצְרַיִם כַּמָּה יָמִים וְלֹא יָכְלוּ לִרְאוֹת כְּלוּם, וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר.

מַכָּה אַחֲרוֹנָה - מַכַּת בְּכוֹרוֹת.

צִוָּהּ ה' לְמֹשֶׁה, שֶׁיֹּאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לָקַחַת שֶׂה לְכָל מִשְׁפָּחָה, יִשְׁחֲטוּ אוֹתוֹ וְיִתְּנוּ מֵהַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף (שֶׁלְּמַעְלָה מֵהַדֶּלֶת) וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת (שְׁנֵי הַצְּדָדִים שֶׁל הַפֶּתַח). יִצְלוּ אֶת הַבָּשָׂר שֶׁלּוֹ שָׁלֵם וְיֹאכְלוּ אוֹתוֹ בְּלֵיל חֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּנִיסָן עִם מַצּוֹת וּמָרוֹר. וּכְשֶׁיֹּאכְלוּ אוֹתוֹ כְּבָר יִהְיוּ מוּכָנִים לִיצִיאָה: חֲגוֹרוֹת עַל הַמָּתְנַיִם, נַעֲלַיִם בָּרַגְלַיִם וְיֹאכְלוּ אוֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן , בִּמְהִירוּת. ה' יַכֶּה כָּל בְּכוֹר בָּאָרֶץ מִצְרַיִם, וְיִפְסַח - יְדַלֵּג - עַל הַבָּתִּים שֶׁהַדָּם מָרוּחַ עַל פִּתְחֵיהֶם. לָכֵן הַשֶּׂה הַזֶּה נִקְרָא קָרְבַּן פֶּסַח.

בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה הִכָּה ה' אֶת כָּל בְּכוֹרֵי מִצְרַיִם, וְאָז קָרָא פַּרְעֹה לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וּבִקֵּשׁ שֶׁבְּנֵי יִשְׂרָאֵל יָצְאוּ מַהֵר מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם - וְכָל מִצְרַיִם בַּקְּשׁוּ שֶׁיֵּצְאוּ מַהֵר כִּי פָּחֲדוּ שֶׁהֵם כֻּלָּם יָמוּתוּ.

יְצִיאַת מִצְרַיִם.

יָצְאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֻקְדָּם בַּבֹּקֶר עִם יַלְדֵיהֶם, עִם כָּל הַבְּהֵמוֹת וְהָרְכוּשׁ שֶׁלָּהֶם, יָצְאוּ בְּשִׂמְחָה מִמִּצְרַיִם. לָקְחוּ אִתָּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מַצּוֹת, שֶׁהֲרֵי לֹא יָכְלוּ לְחַכּוֹת וְהָיוּ צְרִיכִים לֶאֱפוֹת בִּמְהִירוּת אֶת הַבָּצֵק (לֶאֱפוֹת לֶחֶם לוֹקֵחַ הַרְבֵּה זְמַן, אֲבָל מַצּוֹת נֶאֱפוֹת בִּמְהִירוּת).clip_image006

הִנֵּה, אַחֲרֵי הַרְבֵּה שָׁנִים שֶׁבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיוּ עֲבָדִים בְּמִצְרַיִם - הוֹצִיא ה' אוֹתָם מִשָּׁם בְּנִסִּים גְּדוֹלִים, אַחֲרֵי שֶׁהוּא הֵבִיא עַל הַמִּצְרִים מַכּוֹת שֶׁלֹּא קוֹרוֹת בְּאֹפֶן רָגִיל. סְתָם כָּךְ, מַיִם לֹא נִהְיִים לַדָּם; גַּם לֹא עוֹלִים צְפַרְדֵּעִים בְּכָל הָאָרֶץ וְגַם שְׁאַר הַמַּכּוֹת - נָכוֹן? הַאִם אֲנַחְנוּ יְכוֹלִים לַהֲפֹךְ מַיִם לְדָם ? בְּוַדַּאי שֶׁלֹּא. ה' עָשָׂה אֶת זֶה בְּנֵס. עַכְשָׁו כֻּלָּם רוֹאִים שֶׁה' אוֹהֵב אֶת עַם יִשְׂרָאֵל, הָעָם שֶׁלּוֹ; כֻּלָּם מְבִינִים שֶׁה' הוּא שֶׁבָּרָא אֶת הָעוֹלָם וְלָכֵן הוּא גַּם יָכֹל לְשַׁנּוֹת אוֹתוֹ, לַעֲשׂוֹת נֵס, כְּשֶׁצָּרִיךְ (כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה בְּעֶשֶׂר הַמַּכּוֹת).

בְּדֶרֶךְ כְּלָל ה' לֹא מְשַׁנֶּה סְתָם אֶת הַסֵּדֶר הָרָגִיל בָּעוֹלָם, אֶת הַטֶּבַע. אֲבָל, הֲרֵי אֶת כָּל הָעוֹלָם ה' בָּרָא בִּשְׁבִיל שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ עַם יִשְׂרָאֵל שֶׁיְּקַיְּמוּ אֶת הַתּוֹרָה וְכֻלָּם יִלְמְדוּ מֵהֶם; וְהֵם יִהְיוּ בַּמָּקוֹם הַקָּדוֹשׁ שֶׁמַּתְאִים לָהֶם, בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אָז כְּשֶׁצָּרִיךְ שֶׁעַם יִשְׂרָאֵל יֵצְאוּ מֵהַמִּצְרִים וְיוּכְלוּ לִחְיוֹת כְּמוֹ שֶׁמַּתְאִים לָהֶם וְגַם לְקַבֵּל אֶת הַתּוֹרָה - בִּשְׁבִיל זֶה, בַּשְּׁבִיל עַם יִשְׂרָאֵל, שֶׁהֵם כְּאִלּוּ הַבָּנִים שֶׁל ה' - ה' מְשַׁנֶּה אֶת הַסֵּדֶר הָרָגִיל שֶׁל הָעוֹלָם, שֶׁהֲרֵי בִּשְׁבִילָם הוּא בָּרָא אוֹתוֹ.

הֵבִיא ה' מַכּוֹת קָשׁוֹת עַל הַמִּצְרִים, וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יָצְאוּ בְּשִׂמְחָה מִמִּצְרַיִם. עַכְשָׁו הֵם יוֹדְעִים וְכֻלָּם יוֹדְעִים שֶׁהֵם הָעָם שֶׁל ה'.

"וְהִגַּדְתָּ לְִבִנְךָ"

כְּשֶׁהוֹצִיא ה' אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, צִוָּהּ ה' שֶׁבְּכָל שָׁנָה יַעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת חַג הַפֶּסַח, מִיּוֹם הַחֲמִשָּׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ נִיסָן, הַתַּאֲרִיךְ שֶׁבּוֹ יָצְאוּ, כְּדֵי לִזְכֹּר אֶת יְצִיאַת מִצְרַיִם. שִׁבְעָה יָמִים לֹא אוֹכְלִים חָמֵץ, אוֹכְלִים מַצּוֹת - כְּמוֹ שֶׁאָכְלוּ יִשְׂרָאֵל כְּשֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרִים; וּבַלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן שֶׁל הַפֶּסַח לֵיל הַסֵּדֶר - מְסַפְּרִים עַל יְצִיאַת מִצְרַיִם. מִצְוָה לְסַפֵּר לַבָּנִים אֵיךְ ה' הוֹצִיא אוֹתָנוּ מִשָּׁם.

מִזְּמַן שֶׁיָּצָאנוּ מִמִּצְרִים לִפְנֵי הַרְבֵּה שָׁנִים וְעַד הַיּוֹם - הָאַבָּא מְסַפֵּר לַבָּנִים שֶׁלּוֹ עַל יְצִיאַת מִצְרַיִם; כְּשֶׁהַבָּנִים גְּדֵלִים, גַּם הֵם מְסַפְּרִים עַל זֶה לַבָּנִים שֶׁלָּהֶם בְּלֵיל הַסֵּדֶר, וְכָךְ עַד הַיּוֹם: אֲנַחְנוּ קוֹרְאִים בְּלֵיל הַסֵּדֶר מֵהַהַגָּדָה שֶׁל פֶּסַח וּמַסְבִּירִים עַל יְצִיאַת מִצְרַיִם, וּצְרִיכִים לְהַרְגִּישׁ כְּאִלּוּ אֲנַחְנוּ בְּעַצְמֵנוּ יָצָאנוּ מִמִּצְרִים.clip_image008

בַּהַתְחָלָה, אַחֲרֵי הַקִּדּוּשׁ הַמְּיֻחָד, שׁוֹאֲלִים הַיְּלָדִים: "מַה נִּשְׁתַּנָּה", זֹאת אוֹמֶרֶת - לָמָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה שׁוֹנֶה מִכָּל הַלֵּילוֹת שֶׁל הַשָּׁנָה? אַרְבַּע קֻשְׁיוֹת - שְׁאֵלוֹת - שׁוֹאֲלִים בְּ"מַה נִּשְׁתַּנָּה": 1. לָמָּה הַלַּיְלָה אוֹכְלִים מַצָּה, וּבְכָל הַלֵּילוֹת גַּם חָמֵץ? 2. לָמָּה אוֹכְלִים בְּכָל הַלֵּילוֹת כָּל מִינֵי יְרָקוֹת, וְהַלַּיְלָה - מָרוֹר? 3. לָמָּה הַלַּיְלָה מַטְבִּילִים שְׁתֵּי פְּעָמִים (גַּם סוּג שֶׁל יֶרֶק - כַּרְפַּס - מַטְבִּילִים בְּמֵי מֶלַח, וְגַם מָרוֹר בַּחֲרֹסֶת)? 4. לָמָּה יוֹשְׁבִים בַּהֲסִבָּה (נִשְׁעָנִים עַל הַצַּד כְּשֶׁאוֹכְלִים אֶת הַמַּצָּה וְשׁוֹתִים אֶת כּוֹסוֹת הַיַּיִן)?

אַחֲרֵי שֶׁהַיְּלָדִים שׁוֹאֲלִים - וְהֵם רוֹצִים מְאוֹד לָדַעַת אֶת הַתְּשׁוּבוֹת, הָאַבָּא מַסְבִּיר לָהֶם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּהַגָּדָה, מֶה הָיָה בִּיצִיאַת מִצְרַיִם, שֶׁזּוֹ הַסִּבָּה לְכָל הַמִּנְהָגִים הָאֵלֶּה.

חֲכָמֵינוּ אוֹמְרִים שֶׁהַסִּפּוּר שֶׁל יְצִיאַת מִצְרַיִם בְּלֵיל הַסֵּדֶר צָרִיךְ לִהְיוֹת "מַתְחִיל בִּגְנוּת וּמְסַיֵּם בְּשֶׁבַח". כְּלוֹמַר, צָרִיךְ קֹדֶם לְהַגִּיד אֶת הַגְּנוּת - הַדָּבָר הָרַע - כַּמָּה רַע הָיָה לָנוּ, וְאַחַר כָּךְ לְהַגִּיד אֶת הַטּוֹב שֶׁה' עָשָׂה לָנוּ. לָמָּה? אִם אוֹמְרִים קֹדֶם כַּמָּה הָיָה רַע - מְבִינִים אַחַר כָּךְ יוֹתֵר כַּמָּה טוֹב שֶׁה' הִצִּיל אוֹתָנוּ מֵהָרַע הַזֶּה.

עַל אֵיזֶה רַע מְסַפְּרִים בְּהַתְחָלַת הַהַגָּדָה? יֵשׁ שְׁנֵי דְּבָרִים שֶׁחֲכָמִים אָמְרוּ, וְאֶת שְׁנֵיהֶם אֲנַחְנוּ מַזְכִּירִים. דָּבָר רִאשׁוֹן: הָרַע שֶׁהָיִינוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה בְּמִצְרַיִם, זֶה הַ"מַתְחִיל בִּגְנוּת". וְ"מְסַיֵּם בְּשֶׁבַח" - אַחַר כָּךְ אוֹמְרִים אֶת הַדָּבָר הַטּוֹב - שֶׁה' הוֹצִיא אוֹתָנוּ מִשָּׁם.

וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁהָרַע שֶׁמַּזְכִּירִים, הוּא הָרַע שֶׁהָיָה לַנְּשָׁמָה. שֶׁבַּהַתְחָלָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ (עוֹד לִפְנֵי אַבְרָהָם אָבִינוּ) עוֹבְדִים עֲבוֹדָה זָרָה, מִתְפַּלְּלִים לַפְּסִילִים, וְאַחַר כָּךְ ה' קֵרֵב אוֹתָנוּ אֵלָיו וְלִמֵּד אוֹתָנוּ לַעֲבֹד אוֹתוֹ. כַּמָּה טוֹב לָנוּ שֶׁאֲנַחְנוּ מִתְפַּלְּלִים לַה' וְעוֹשִׂים אֶת הַמִּצְווֹת שֶׁלּוֹ; וְכַמָּה טוֹב לָנוּ שֶׁאֲנַחְנוּ לֹא עֲבָדִים שֶׁל פַּרְעֹה, אֶלָּא עַם יִשְׂרָאֵל שֶׁעוֹשֶׂה מַה שֶׁה' רוֹצֶה, מַה שֶּׁמַּתְאִים לָנוּ בֶּאֱמֶת, לְעַם יִשְׂרָאֵל הִצְדִּיק. אֲנַחְנוּ מַזְכִּירִים בַּהַגָּדָה, גַּם אֶת עֲשֶׂרֶת הַמַּכּוֹת שֶׁהֵבִיא ה' עַל הַמִּצְרִים.

פֶּסַח, מַצָּה וּמָרוֹר

יֵשׁ שְׁלוֹשָׁה דְּבָרִים חֲשׁוּבִים מְאוֹד שֶׁמַּזְכִּירִים וּמַסְבִּירִים בְּלֵיל הַסֵּדֶר, וְחַיָּבִים לְהַזְכִּיר אוֹתָם: פֶּסַח, מַצָּה, וּמָרוֹר (כָּתוּב עַל זֶה בַּהַגָּדָה).

"פֶּסַח", זֶה קָרְבַּן הַפֶּסַח שֶׁאֲבוֹתֵינוּ הָיוּ אוֹכְלִים כְּשֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה קַיָּם, כְּמוֹ שֶׁאָכְלוּ בִּיצִיאַת מִצְרַיִם. לָמָּה? כִּי ה' פָּסַח - דִּלֵּג - עַל הַבָּתִּים שֶׁל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּשֶׁהוּא הֵמִית אֶת בְּכוֹרֵי מִצְרַיִם בְּמַכַּת בְּכוֹרוֹת, וְאוֹתָנוּ הִצִּיל.

מַצָּה לָמָּה אוֹכְלִים? כִּי לֹא הִסְפִּיק הַבָּצֵק שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ לְהַחְמִיץ, לִתְפֹּחַ , עַד שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גָּאַל אוֹתָם בִּמְהִירוּת.

וְאֶת הַמָּרוֹר לָמָּה אוֹכְלִים? לְהַזְכִּיר אֵיזֶה חַיִּים מָרִים, קָשִׁים, עָשׂוּ הַמִּצְרִים לַאֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם וְהֶעֱבִידוּ אוֹתָם בַּעֲבוֹדַת פֶּרֶךְ.

שְׁלֹשֶׁת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הֵם בְּיַחַד: בִּגְלַל שֶׁהַמִּצְרִים הֶעֱבִידוּ אֶת יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ , מֵרְרוּ אֶת הַחַיִּים שֶׁלָּהֶם (אֶת זֶה מַזְכִּיר הַמָּרוֹר) - ה' הוֹצִיא אוֹתָם מִשָּׁם, שֶׁהֲרֵי עַם יִשְׂרָאֵל הוּא טוֹב, מְיֻחָד, אִי אֶפְשָׁר שֶׁהַמִּצְרִים יַגִּידוּ לוֹ מַה לַּעֲשׂוֹת, וְעוֹד יַעֲשׂוּ לוֹ רַע; הַמַּצָּה מַזְכִּירָה לָנוּ שֶׁה' הוֹצִיא אוֹתָנוּ, שֶׁהֲרֵי הַמַּצָּה נֶאֶפְתָה בִּמְהִירוּת כְּשֶׁהִגִּיעַ הַזְּמַן שֶׁל יְצִיאַת מִצְרַיִם. וְהַפֶּסַח מַזְכִּיר לָנוּ שֶׁכַּאֲשֶׁר ה' רָצָה לָקַחַת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם - הֶעֱנִישׁ אֶת הַמִּצְרִים וּפָסַח עַל בָּתֵּינוּ.

כְּשֶׁהָיָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם - הָיוּ אוֹכְלִים גַּם אֶת הַבָּשָׂר שֶׁל קָרְבַּן הַפֶּסַח; הַיּוֹם אוֹכְלִים רַק מַצָּה וּמָרוֹר.clip_image010

אָמַרְנוּ שֶׁהַמַּצָּה מַזְכִּירָה אֶת הַיְּצִיאָה בִּמְהִירוּת מִמִּצְרַיִם. הַמַּצָּה נִקְרֵאת גַּם לֶחֶם עֹנִי. לָמָּה? יֵשׁ הֶסְבֵּר, שֶׁלֶּעָנִי אֵין כָּל מִינֵי דְּבָרִים, כֶּסֶף וּרְכוּשׁ, יֵשׁ לוֹ רַק אֶת עַצְמוֹ. גַּם הַמַּצָּה אֵין בָּהּ דְּבָרִים אֲחֵרִים רַק קֶמַח וּמַיִם. לֶחֶם רָגִיל - הַבָּצֵק שֶׁלּוֹ מְחַכֶּה הַרְבֵּה זְמַן וְאָז הוּא תּוֹפֵחַ, מִתְנַפֵּחַ, הוּא מַחְמִיץ - יֵשׁ בּוֹ גַּם טַעַם נוֹסַף בִּגְלַל זֶה. אֲבָל כְּשֶׁמְּכִינִים מַצָּה - לָשִׁים אֶת הַקֶּמַח וְהַמַּיִם לַבָּצֵק, וּמִיַּד מַכְנִיסִים לַתַּנּוּר, וְאָז אֵין בָּהּ שׁוּם טָעַם נוֹסָף וְלֹא גֹּבַהּ נוֹסָף רַק הַבָּצֵק שֶׁל הַקֶּמַח וְהַמַּיִם.

הַמַּצָּה הַזֹּאת, לֶחֶם הָעֹנִי, מַזְכִּירָה לָנוּ שֶׁכְּשֶׁיָּצָאנוּ מִמִּצְרִים לֹא הָיִינוּ קְשׁוּרִים יוֹתֵר לַאֲחֵרִים, לַמִּצְרִים , כְּמוֹ הַמַּצָּה שֶׁדּוֹמָה לֶעָנִי שֶׁאֵין לוֹ שׁוּם תּוֹסֶפֶת חוּץ מֵעַצְמוֹ. אֲבָל כָּאן, אֵצֶל עַם יִשְׂרָאֵל, זֶה דָּבָר מְשַׂמֵּחַ שֶׁאֵין לָהֶם שׁוּם "תּוֹסֶפֶת" שֶׁל הִתְנַהֲגוּת מֵהַמִּצְרִים. עַד אָז הַמִּצְרִים אָמְרוּ לְעַם יִשְׂרָאֵל מַה לַּעֲשׂוֹת, הֵם גַּם הִשְׁפִּיעוּ עֲלֵיהֶם וְעַם יִשְׂרָאֵל לָמְדוּ מֵהֶם דְּבָרִים רָעִים. עַכְשָׁו יָצָאנוּ מִמִּצְרִים;

סוֹף סוֹף אֲנַחְנוּ בְּלִי הַמִּצְרִים, בְּלִי הַמִּדּוֹת הָרָעוֹת וְהַהִתְנַהֲגוּת הָרָעָה שֶׁלָּהֶם, אֲנַחְנוּ עַם יִשְׂרָאֵל לְבַד - הָעָם שֶׁל ה', עַכְשָׁו אֲנַחְנוּ יְכוֹלִים לִהְיוֹת כְּמוֹ שֶׁמַּתְאִים לָעָם הַטּוֹב שֶׁל ה'. כְּמוֹ הַמַּצָּה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ רַק אֶת הַקֶּמַח וְהַמַּיִם בְּלִי שׁוּם דָּבָר אַחֵר, כָּךְ גַּם אֲנַחְנוּ כְּשֶׁיָּצָאנוּ מִמִּצְרַיִם, בְּנֵי - חוֹרִין, בְּלִי הַהַשְׁפָּעָה שֶׁל מִצְרַיִם.

חִידוֹת חֲזָרָה (כְּדַאי לְעַלְעֵל בַּדַּפִּים כְּדֵי לְהִזָּכֵר בַּתְּשׁוּבוֹת):

1. אֵיזֶה דְּבָרִים קָשִׁים גָּזַר פַּרְעֹה עַל עַם יִשְׂרָאֵל?

2. הָאֵם פָּרְעָה שָׁמַע מִיָּד לְמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, שֶׁיּוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל? לָמָּה?

3. מֶה הָיוּ צְרִיכִים כֻּלָּם לִלְמֹד מֵהַמַּכּוֹת שה' הֵבִיא עַל הַמִּצְרִים?

4. בִּשְׁבִיל מִי ה' מְשַׁנֶּה אֶת הַסֵּדֶר הָרָגִיל שֶׁל הָעוֹלָם כְּשֶׁצָּרִיךְ; עוֹשֶׂה נִסִּים?

5. מָהֵן עֶשֶׂר הַמַּכּוֹת?

6. עַל מַה מְסַפְּרִים בְּלֵיל הַסֵּדֶר?

7. עַל מַה מְּסַפְּרִים קֹדֶם: עַל הָרֵעַ שֶׁהָיָה לָנוּ בַּהַתְחָלָה, אוֹ עַל הַטּוֹב שֶׁה' עָשָׂה לָנוּ אַחַר כָּךְ? מִי זוֹכֵר לָמָּה?

8. אֵיזֶה שְׁלוֹשָׁה דְּבָרִים חָשׁוּב מְאוֹד לוֹמַר בְּלֵיל הַסֵּדֶר? וּמַה כָּל אֶחָד מֵהֶם מַזְכִּיר לָנוּ?