דפים

יום ראשון, 13 במאי 2012

ענישה?...

"להעניש"?img107193

מתי?

זה טוב?...

 

קודם כל – אנחנו צריכים לשאול את עצמנו – על מה?

לא כל התנהגות ש"מקפיצה" ברגע הראשון את המבוגר, היא אכן שלילית.

אולי יש כאן ביטוי של שמחת חיים בריאה, גם אם צריך קצת הכוונה?

אולי תינוק לומד את המרחק בין השולחן לרצפה ע"י זריקת חפצים, וההורים לילד הבכור, שמאוד רוצים כבר לחנך, סבורים שצריך להקנות לו הרגלי-נימוס (זורק? לוקחים..)

אולי הם בכלל לא מבינים איזה תענוג למרוח את הגוף בשוקולד למריחה.. ממש צביעה אמנותית, כמו האחות שצובעת את הדף.

אולי ה"היפר" איננו חסר התחשבות, אלא חייב לעשות ריצה קלה בבית בדיוק בשעת המנוחה, ועדיף לסכם איתו על מגרש אחר, במקום להעניש?

אולי משהו מאד מטריד את הנער ואינו יכול בשום אופן לעשות מה שאתה מבקש באותו רגע?

אולי יש לו חוש הומור שהמבוגרים לא מבינים והוא בכלל התכוון להגיד בדיחה טובה ולא להתחצף?..

יש דברים שאינם רעים כלל וכלל. לפעמים זוקקים הכוונה ולפעמים טוב יותר להשאיר אותם כמו שהם. לעבור את השלב הזה בחיוך קל. גם אם צריך, למשל, בגיל צעיר, להעביר כמה חפצים בבית למקומות פחות "שבירים".

 

הדבר השני – בירור: שאלתָ למה? מה קרה? אולי בכלל השני אמר קודם איזו הערה מרושעת ולא השאיר ברירה-הישרדות אלא ע"י המכה שקיבל בחזרה?

אולי סתם היה שיקול דעת מוטעה, משחק, אי הבנה של מעשה ותוצאותיו באופן שסביר לגיל?

 

אחר כך: אין עונשין אלא אם כן מזהירין.

הִסברתָּ מה הבעיה? מה לא בסדר? לא כל מה שמובן מאליו בגיל מבוגר יותר, הוא כך גם בגיל יותר צעיר. לקלקל משהו של בית הספר זה ממש גזל? מעניין.. אף פעם לא חשבתי על זה...

ענישה זה לא במקום חינוך.

ועוד יותר: "אזהרה", זה לא לפרוטוקול בלבד. צריך לשוחח, גם לדובב ולשמוע מה יש לו לומר. פעמים רבות – התנהגות היא רק "קצה חבל" למשהו מר בלב, לצער. לעיתים צער שנגרם אפילו מאותו מבוגר עצמו.. תחושת קיפוח. לא צריך ללכת שולל אחרי כל תירוץ והסבר, אבל צריך הקשבת-אמת.

 

וצריך, כאמור, להסביר מה הבעיה, ולא בצורה יבשה. לעורר את הלב והרצון – ובלי טרחנות יתרה, שלא לאבד את הנכונות לשמוע. להסביר מה מרגיש החבר או האח שנעלב, שקיבל מכה. אפשר פעמים רבות להגיע לסיכום שהוא לגמרי משותף על בקשת סליחה, אמיתית, כדי לשפר את הרגשת הנפגע – ושני הצדדים שמחים.

ונניח – אחרי כל זה, שאכן הגענו להתנהגות שאיננה ראויה. כפשוטו. וכבר הסברנו בעבר והזהרנו. והילד בגיל שיכול להבין דבר כזה. הרי יש גם יצר הרע.. ואכן, יכול להיות שילדים סתם יתחצפו למורה, למשל, כי "בא להם". כי יש להם יצר הרע כזה. ואף אם נעמיק ונאמר שגם בעומק הענין הזה יש נטיות חיוביות של עצמאות, ואולי גם פריקת תסכולים נסתרים, וקצת שטויות של התבגרות... אבל המעשה הרע – רע. ללא הצדקה קרובה וסבירה.

 

כעת, אפשר לראות מה עושה ה"עונש". מה מקומו, אם בכלל.

ראשית, ברור שאיננו מדברים על פעולת-נקם. לגיטימי שאדם מבוגר ירגיש פגוע, אולי גם ינקוט סנקציות "להגנתו". אבל זה לא נכלל בקטגוריה של חינוך. פעולה ככל אדם לחברו; שיש להביא בחשבון בתוכה גם את ההשלכות מבחינת "יחסי הכחות" ומבחינת משמעות המבוגר לילד מול הילד אליו, ולהיזהר לא להגזים ולא לעשות שטויות.

אנחנו דנים על ענישה כמעשה-חינוך. דבר כזה, אם יש לו מקום, יכול להביע התקוממות על משהו לא ראוי, באופן שנותן משוב על חומרת המעשה; אינו צריך, ואינו ראוי, להיעשות ב"יבשות" כענין טכני בעלמא. אך אינו יכול לבוא כהתפרצות כעסנות ופריקת יצרים. קודם כל, מתקרר קצת; אח"כ נשאר "חם" על הענין בלבד. לשם שמיים.

 

וכאן מקום להתבונן – תועלת מול נזק.

איזו תועלת יכולה לצמוח מענישה, אחרי שפרקנו ממנה את האופציה ל"הוצאת עצבים" בעלמא?...

לפעמים החשש מהעונש הצפוי, פשוט מונע את עשיית הרע. יתכן שזה מציל באופן מקומי – גם אם לא מחנך (מציק לילד מסוים בקביעות. יודע שיעקבו אחר כל תנועה וייענש קשות, אז יתייאש מזה. הילד השני ניצל – גם אם ה"עבריין" לא התחנך במאומה).

יכול להיות מצב, שע"י ענישה עקבית על מעשה מסוים (משתוללים בשיעור – אין כדור בהפסקה..), תופנם אי הכדאיות שבו, ייפסק; ואז יהיה מקום להרגל הטוב לקנות שביתה, עד כדי תחושת הנכון שבו, גם בלי העונש (בדוגמה הנ"ל: התחילו להקשיב בשיעור. אם יש מורה טוב, ורק אם יש, ירגישו שבעצם כך טוב ונורמלי, גם בלי הסנקציה. הנה, ניתַן פתח לחינוך).

לעיתים גם יכול לעזור להפנמת ההבחנה בין רע לטוב. שיש רע ויש טוב. ושהרע הוא רע (הצקתָּ לחבר – נענשת..) והטוב הוא טוב. לא תמיד – יתכן גם שה"חינוך" היחידי מזה יהיה, שצריך להיזהר לא להיתפס.. ושהעולם מורכב, צריך לדעת להסתדר...

 

והנזק?

קודם כל, הנענש מרגיש רע. לגרום הרגשה רעה לבן אדם, לילד – זה לא פשוט. גם אם זה לכוונה טובה. אילוץ.

בנוסף – הצטברות של עונשים אצל ילד – יכולה להיות הצטברות של חוויות לא נעימות מהילדות. יש לנו ענין שילד יקבל מילדותו הרבה כחות חיוביים ושמחה.

כמו כן, יכולה לעיתים להיווצר התפתחות של יחס עויין, נגלה או נסתר, למעניש. או סתם מרירות.

וגם – פעמים רבות ספק גדול אם אכן העונש "מחנך" במשהו. בונה משהו. גם בגלל הנטיה הטבעית לדחות כל לימוד ממה ש"נגדי".. גם בגלל העבודה על המישור החיצוני יותר. גם בגלל הקושי להעביר את השלילה שבעונש לחיוב של הפקת הלקחים. וגם – בגלל העדר השמחה ששותפים ביחד במאמץ חיובי, ערכי, לתקן משהו.

 

אשר על כן, לענ"ד, יש להחליף – על פי רוב – את מושג העונש, ב"תוכחת מוסר". ו"את אשר יאהב – יוכיח". תוכחה והֶרגל.

הרצי" ה קוק זצ"ל היה מדגיש שהחפץ חיים משתמש במילה "הוכחה" ולא "תוכחה". צורה כזו של הסברה, שהדברים משכנעים לגמרי..

ראשית – צריך לשים דגש על השיחה (כמובן – כל גיל כעניינו..), הדיבור. הכל – מתוך יחס חיובי אל הילד. גם אם לא חיובי כלל אל המעשה. לפעמים צריך להקשיב, לנסות לה בין את ה"ראש" שלו. גם אם לגמרי לא מסכימים – אולי זה יתן פתח לגישה אליו.

להסביר בנחת, להמחיש מה הבעיה. שיובן ויורגש. ומתוך אמון ביכולתו לקבל ולהפנים - ולשנות כשצריך.

פעמים רבות די בכך. ילד מרגיש את גם האמון, את היחס הרציני והקרוב שבעצם השיחה איתו.

ואם לא – לדבר עוד. פעם שאלה מישהי, כמה אפשר לדבר? תשובה: בלי סוף... שוב ושוב להסביר, בנחת. אין יאוש. חינוך זה תהליך. ולא כל דבר אמור להיפתר ברגע. להפנים דברים לוקח זמן.

לא פעם, כשאנחנו מסוגלים "להבין" כמה הצחיקה את הילד צורת דיבור מסויימת אל מורה, ממבטו הדל; ואחר כך אנו ממחישים לו מי המורה, ואם מישהו ידבר כך אל אמא וכו' – מעצמו הוא מתעורר באופן שלא היה קורה מאַף אילוץ חיצוני שמשאיר את התחושה הקודמת עמוק בפנים.. כבר ראינו כאלה שהציעו מיוזמתם ללכת להתנצל ( והמורה – למודת מלחמה – כבר לא זכרה כלל על מה מדובר...).

 

וחשוב גם ההרגל. אחרי שהסברנו, צריך לעיתים לקבוע צורות התנהלות להמשך, ובלי להכביד בהמון דרישות מופרזות. "ההרגל על כל דבר שלטון". להסביר באופן חיובי, לקבוע כללי התנהגות להמשך, מובהרים ומוסכמים, ולשים לב להתקיימותם. בעיקר בהפניית תשומת הלב ועידוד חיובי. וכבר – אין צורך ב"עונש". ההרגל החיובי חשוב מאד: לא כל דבר ש"מבינים" כבר מוטבע. לכך עוזר ההרגל הקבוע, הטוב.

וגם כאשר התנהגות מסויימת חוזרת שוב ושוב, וזה "יצר הרע" לגמרי, אי התחשבות, אנארכיה, וגורם הרגל לא רצוי, ועשיתי חשבון שזה לא דבר שעדיף בינתיים להתעלם ממנו (יש גם דברים כאלו – פעמִים שאתה מתעלם...) – גם אז אפשר לשבת, לשוחח ולהסביר, שבגלל שזה כך וכך, ומה שזה גורם, ומה שלא טוב לך להתרגל לכך – אנחנו נעשה כך וכך; בשביל לעזור שזה ייפסק. זה לא טוב לך. ונסביר איך מה שנעשה אמור לעזור.

גם אם "ישמיע קולות" – יקבל. אני שותף בצערו, זה לא נעים לי – וזה מורגש לו, אני קשוב אולי אפשר להתגמש, אני נותן "צ'אנס נוסף", אני אוהב ומכבד ועובד ביחד איתו. לא עויין כלל. גם אם חד משמעית המעשה לא בא-בחשבון. אני לא מפגין שתלטנות, גם אם כן משתמש בסמכות טבעית של הורה ומחנך. אפשר לעמוד על דברים, וגם להיות נעים ומתחשב ומקשיב עניינית.

 

וה"עונש"? הוא באמת נשאר ל"שעת חירום".. למצבים חריגים של "אין ברירה". וגם אז – מסבירים למה.

וכמובן, הדברים ומינונם משתנים על-פי מי שבו מדובר, החברה, האוירה שמסביב וכד'. וגם נסיון – ההורים/המחנכים. לעיתים מה שנראה "הר" אצל ילדים ראשונים – אינו יותר ממעלה-חיוך בהמשך.

והערה לסיום: אנשים אוהבים לעיתים לשמוע דברים חתוכים. אך החינוך הוא שדה מלא בדקויות, וזו אחריות גדולה.. כל הנכתב כאן הוא כחומר לעיון, לעניות דעתי, נסיוני והבנתי בלבד.