דפים

יום שני, 27 בפברואר 2012

תַּחְפּוֹשׂוֹת…

לָמָּה יְלָדִים אוֹהֲבִים לְהִתְחַפֵּשׂ (לֹא כֻּלָּם..)?orig_79FA3F9B9EDB479F97F6ACCADAFD2710

אוּלַי...

קֹדֶם כָּל - פָּשׁוּט שָׂמִים אֵלַי לֵב, אִישִׁית, מְחַפְּשִׂים אוֹתִי, מְכַרְכְּרִים סְבִיבִי, מְצַלְּמִים... אֲנִי חָשׁוּב. אֲנִי אִישִׁית.

דָּבָר שֵׁנִי, עִם הַתַּחְפֹּשֶׂת יֵשׁ לִי מַמָּשׁ יִחוּד מֻדְגָּשׁ. וְגַם אִם עוֹד הַרְבֵּה מִתְחַפְּשִׂים בְּדִיּוּק לְמַה שֶּׁאֲנִי - לֹא דּוֹמֶה... כָּל תַּחְפֹּשֶׂת זֶה מְיֻחָד...

וְעוֹד:

לִפְעָמִים מִתְחַפְּשִׂים לְמַה שֶּׁחוֹלְמִים לִהְיוֹת... בְּרֶגַע אֶחָד - וַאֲנִי כָּלָה, אֵיזוֹ הִתְרַגְּשׁוּת...

לִפְעָמִים לְמַה שֶּׁלֹּא רוֹצִים, אוּלַי לְמַה שֶּׁקְּצָת מְפַחֲדִים: הִתְחַפַּשְׂתִּי, וּכְבָר יֵשׁ לִי שְׁלִיטָה עַל הַדְּמוּת הַזּוֹ, כִּי הֲרֵי בֶּאֱמֶת זוֹ רַק תַּחְפֹּשֶׂת - וַאֲנִי זֶה אֲנִי; אָז הִנֵּה, אֲנִי עוֹשֶׂה עִם זֶה מַה שֶּׁרוֹצֶה.. רֶגַע, אֲנִי "כָּמוֹהוּ" - וְרֶגַע אח"כ, אוֹכֵל אָזְנֵי הָמָן, וְשֶׁיִּתְפּוֹצֵץ לוֹ הַהָמָן שֶׁאֲנִי מְלֻבָּשׁ בּוֹ...

לִפְעָמִים - סְתָם מִתְחַפְּשִׂים לְ "מַה שֶּׁכֻּלָּם". גַּם זֶה נָכוֹן לְעִתִּים לִילָדִים בִּתְחוּשָׁתָם. "אֲנִי עִם כֻּלָּם"...

לִפְעָמִים, סְתָם לַחַץ חֶבְרָתִי..

לִפְעָמִים, מַה שֶּׁהַהוֹרִים רוֹצִים שֶׁאֶרְצֶה ... גַּם בְּסֵדֶר, כָּל זְמַן שֶׁאֲנִי לֹא מַרְגִּישׁ "הַהֶפֶךְ"...

וְהַכֹּל צִבְעוֹנִי - פְּסֵיפָס שֶׁל יְלָדִים, כֻּלָּם מְיֻחָדִים, מְגֻוָּנִים - וּמִכֻּלָּם עוֹלָה שִׂמְחָה אַחַת שֶׁמְּמַלֵּאת אֶת הָאֲוִיר. כֻּלָּם בְּפָנִים מְאִירוֹת, כָּל אֶחָד אֵיךְ שֶׁהוּא רוֹצֶה לִהְיוֹת וְאֵין עַיִן צָרָה בַּחֲבֶרְתָּהּ ...

וְגַם - פָּנִים קְצָת חוֹשְׁשׁוֹת: אֵיךְ יְקַבְּלוּ, מַה יֹּאמְרוּ בַּכִּתָּה ? מַה יִּהְיֶה אִם אֵיזֶה "הָמָן" קָטָן יֵצֵא מֵהַיֵּצֶר הָרַע שֶׁל מִישֶׁהוּ וְיִלְעַג?...

וּמִי הִמְצִיא אֶת תַּחֲרוּת הַתַּחְפּוֹשׂוֹת הַזּוֹ?... מַה שַּׁיָּךְ לַעֲשׂוֹת תַּחֲרוּת - מַה, אַתָּה רוֹצֶה שֶׁאֲנִי אֶתְחַפֵּשׂ וְלֹא אֶהְיֶה אֲנִי - כְּלוֹמַר הַתַּחְפֹּשֶׂת שֶׁהִיא בֶּאֱמֶת שֶׁלִּי... רַק בִּשְׁבִיל הַפְּרָס?

הַתַּחְפֹּשֶׂת הֲכִי יָפָה, זֶה מַה שֶּׁמַּתְאִים לִי. מַה שֶּׁמַּתְאִים לִי לְהִתְחַפֵּשׂ. מַה שֶּׁמּוֹצֵא חֵן בְּעֵינַי...

וְיֵשׁ יְלָדִים שֶׁלֹּא אוֹהֲבִים לְהִתְחַפֵּשׂ..

יֵשׁ לָהֶם שַׁלְוָה בָּאֹפִי שֶׁלָּהֶם, בָּאִזּוּן הַפְּנִימִי שֶׁלָּהֶם. אֵין לָהֶם כָּל עִנְיָן לִהְיוֹת לְרֶגַע כְּאִלּוּ מִישֶׁהוּ אַחֵר. זֶה מַרְעִישׁ מִידֵי , שִׂמְחָתָם בְּשַׁלְוָתָם.

וְיֵשׁ כָּאֵלּוּ - שֶׁאוּלַי הָיוּ רוֹצִים... אֲבָל הַחֲשָׁשׁ מֵהַחֶבְרָה... חֲבָל, אֲבָל לֹא נוֹרָא. לֹא בְּכֹחַ. אוּלַי רַק בַּבַּיִת? שָׁם כֻּלָּם יְשַׁבְּחוּ (וּלְהִזָּהֵר - אַחִים וּשְׁאָר קְרוֹבִים: רַק עִידוּד. פֹּה מִבְחָן לֹא עַל הַתַּחְפֹּשֶׂת, אֶלָּא עַל אֲנִי... אֲנִי טוֹב, אוֹהֲבִים אוֹתִי, מְעוֹדְדִים אוֹתִי? זוֹ רַק תַּחְפֹּשֶׂת - לֹא זֶה לֹא זֶה... זֶה אֲנִי..)

וּמֵאַחֲרֵי הַכֹּל: בֶּאֱמֶת אֲנִי בֶּן חוֹרִין. כִּי אַחֲרֵי כָּל מַה שֶּׁנִּדְמֶה לָכֶם אֵיךְ אֲנִי נִרְאֶה - מֵאֲחוֹרֵי הַתַּחְפֹּשֶׂת, זֶה מַמָּשׁ אֲנִי. בְּלִי קֶשֶׁר לְמַה שֶּׁאַתֶּם רוֹאִים. לִפְעָמִים זֶה הֲכִי אֲנִי... סוֹף סוֹף כֻּלָּם מְרֻכָּזִים בַּמַּסֵּכָה - וַאֲנִי, שֶׁמֵּאַחֲרֶיהָ, יָכֹל לִהְיוֹת אֲנִי בֶּאֱמֶת בְּלִי צֹרֶךְ לַעֲשׂוֹת הַצָּגוֹת לְאַף אֶחָד. אֶפְשָׁר לִנְשֹׁם...

 

אֵיךְ הָיוּ אוֹמְרִים הַיְּהוּדִים: "פּוּרִים הוּא לֹא חַג וְקַדַּחַת הִיא לֹא מַחֲלָה"...

הָיָה מָרָן הָרַב צְבִי יְהוּדָה זצ"ל מַסְבִּיר אֶת הָאִמְרָה (בְּעֵרֶךְ): קַדַּחַת - חֹם - זוֹ לֹא מַחֲלָה, זֶה סִימְפְּטוֹם כְּלָלִי. גַּם פּוּרִים - זֶה לֹא "חַג" אֶחָד, אֶלָּא סִימְפְּטוֹם כְּלָלִי שֶׁלָּנוּ...

פּוּרִים, זֶה הַ"פְּשָׁט " שֶׁל הַטֶּבַע - נִרְאֶה לְךָ שֶׁאֵינְךָ רוֹאֶה אֶת הַקב"ה? הַכֹּל תַּחְפֹּשֶׂת..

בְּפוּרִים, בַּמְּגִלָּה, רוֹאִים אֵיךְ כָּל הַמַּהֲלָכִים הֲכִי טִבְעִיִּים, כִּבְיָכוֹל, הִתְגַּלְגְּלוּת דָּבָר מִתּוֹךְ דָּבָר, וַאֲפִלּוּ בְּבִיב הַמִּשְׁתָּאוֹת שֶׁל שׁוּשָׁן... הַכֹּל מְכֻוַּן בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה בְּיַד ה', עַד לְהִיגָלוֹתוֹ לִישׁוּעָתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְאָז גַּם הַטֶּבַע צוֹהֵל עִמָּם, הִנֵּה גַּם הוּא יָד ה'. אֵין שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מִזּוֹ - כָּל מַעֲשֵׂינוּ פָּעַלְתָּ לָנוּ, עַל יָדֵינוּ, בְּתוֹכֵנוּ, רְצוֹן ה' בְּקִיּוּמֵנוּ, בְּתוֹךְ הָעוֹלָם הַזֶּה - וְלַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן וִיקַר.

וְגַם הַתַּחְפֹּשֶׂת שֶׁל הַיֶּלֶד שֶׁלָּנוּ בְּפוּרִים - שַׁיֶּכֶת לַפְּשָׁט שֶׁל כָּל הַשָּׁנָה.

הָרָצוֹן לִתְשׂוּמַת לֵב, לַטִּפּוּל הָאִישִׁי, לְאִכְפַּתִּיּוּת שֶׁאֲנִי שָׂמֵחַ בְּאֵיךְ שֶׁאֲנִי נִרְאֶה, וְשִׂימַת הַלֵּב לְעוֹדֵד וּלְשַׁבֵּחַ וּלְהִתְפַּעֵל...

הַיְּכֹלֶת לַחְלֹם, וְשֶׁיְּקַבְּלוּ בַּהֲבָנָה אֶת חֲלוֹמוֹתַי, גַּם אִם הֵם צְרִיכִים "שִׁפּוּץ"...

הַיְּכֹלֶת לְהִתְגַּבֵּר עַל הָרְשָׁעִים... אֲפִלּוּ רַק בְּתוֹךְ עַצְמִי...

הָאֶפְשָׁרוּת לִהְיוֹת לִפְעָמִים קְצָת שׁוֹנֶה, הַכֹּל בִּגְבוּלוֹת הָאֶפְשָׁר - תַּחְפֹּשֶׂת לֹא דְּלִיקָה , וּבְלִי לְהַבְהִיל אֲחֵרִים...

הַיְּכֹלֶת לִהְיוֹת אֲנִי, וְלִשְׂמֹחַ שֶׁגַּם אֲחֵרִים מַרְגִּישִׁים טוֹב עִם מַה שֶּׁהֵם...

וּבְלִי תַּחֲרֻיּוֹת כָּל הַזְּמַן, הֲכִי חָשׁוּב שֶׁאֲנִי אַרְגִּישׁ שָׁלֵם עִם עַצְמִי.. תִּתְאַמְּצוּ בִּשְׁבִיל זֶה...

הַשִּׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה... וַאֲנִי שֻׁתָּף חָשׁוּב בְּתוֹכָהּ, וּמַרְגִּישׁ אוֹתָהּ.

וְהָעִקָּר - תִּזְכְּרוּ לָכֶם: אֲנִי זֶה אֲנִי גַּם אִם אֲנִי בְּתַחְפֹּשֶׂת. אַתֶּם חוֹשְׁבִים שֶׁאֲנִי עֲרָבִי? מַה פִּתְאוֹם - אֲנִי הַבֵּן שֶׁלָּכֶם...

יום שבת, 18 בפברואר 2012

לִימוּד הוֹרִים וִילָדִים לִקְרַאת פּוּרִים

בעזהי"ת. clip_image002

מֵהִלְכוֹת פּוּרִים

clip_image004א. מִשֶּׁנִּכְנַס אֲדָר - מַרְבִּין בְּשִׂמְחָה. בְּחֹדֶשׁ אֲדָר, ה' הִצִּיל אֶת עַם יִשְׂרָאֵל מֵהַגְּזֵירָה שֶׁל הָמָן הָרָשָׁע שֶׁרָצָה "לְהַשְׁמִיד, לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן, טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד " חָס וְשָׁלוֹם. וּבִמְקוֹם זֶה - "וְנַהֲפֹךְ הוּא - אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשׂוֹנְאֵיהֶם", נָפַל פַּחַד הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם, הָמָן וּבָנָיו נִתְלוּ עַל הָעֵץ וְ"לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן וִיקַר". לָכֵן, פּוּרִים הוּא זְמַן שָׂמֵחַ מְאוֹד, וּבִגְלָלוֹ - גַּם כָּל חֹדֶשׁ אֲדָר.

בַּיּוֹם הָאַרְבָּעָה עָשָׂר בְּחֹדֶשׁ אֲדָר - י"ד בַּאֲדָר - חָל פּוּרִים. הַיּוֹם שֶׁאַחֲרָיו, ט"ו בַּאֲדָר, נִקְרָא "שׁוּשַׁן פּוּרִים"; בַּיּוֹם הַזֶּה, חוֹגְגִים אֶת הַפּוּרִים, אֵלֶּה שֶׁגָּרִים בְּעִיר שֶׁהִיא "מֻקֶּפֶת חוֹמָה מִיְּמוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן" (יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, הוּא זֶה שֶׁהִכְנִיס אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אַחֲרֵי שֶׁמֵּת מֹשֶׁה רַבֵּנוּ שֶׁהוֹצִיא אוֹתָם מִמִּצְרַיִם). יְרוּשָׁלַיִם הִיא עִיר מֻקֶּפֶת חוֹמָה מִיְּמוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, כְּלוֹמַר: מִזְּמַנּוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן), וּבֶאֱמֶת - עוֹשִׂים בָּהּ אֶת הַפּוּרִים יוֹם אֶחָד אַחֲרֵי רֹב הַמְּקוֹמוֹת, בְּט"ו בַּאֲדָר (הַיּוֹם הַחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּחֹדֶשׁ אֲדָר).

ב. אַרְבַּע מִצְווֹת עִקָּרִיּוֹת יֵשׁ בְּפוּרִים: קְרִיאַת הַמְּגִלָּה, מִשְׁלוֹחַ מָנוֹת, מַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים וּסְעוּדַת פּוּרִים.

ג. קְרִיאַת הַמְּגִלָּה: בִּמְגִלַּת אֶסְתֵּר כְּתוּבִים הַדְּבָרִים שֶׁקָּרוּ בִּזְמַן הַמֶּלֶךְ אַחַשְׁוֵרוֹשׁ, הַדְּבָרִים שֶׁהֵבִיאוּ לַנֵּס שֶׁל פּוּרִים. כָּתוּב שָׁם אֵיךְ הַמֶּלֶךְ עָשָׂה מִשְׁתֶּה גָּדוֹל (חֲכָמֵינוּ אוֹמְרִים שֶׁגַּם יְהוּדִים נֶהֱנוּ מֵהַמִּשְׁתֶּה, לְצַעֲרֵנוּ), אֵיךְ הוּא הֶעֱבִיר מִתַּפְקִידָהּ אֶת הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי, שֶׁלֹא הִסְכִּימָה לָבֹוא לַמִּשְׁתֶּה שֶׁלּוֹ - וְהִמְלִיךְ בִּמְקוֹמָהּ אֶת אֶסְתֵּר.

מְסֻפָּר אֵיךְ מָרְדְּכַי הַיְּהוּדִי יָשַׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ כְּדֵי לָדַעַת מַה קּוֹרֶה עִם אֶסְתֵּר בַּת דּוֹדוֹ, וְשָׁמַע אֶת בִּגְתָּן וַתֶּרֶשׁ, מִשּׁוֹמְרֵי הָאַרְמוֹן, מְתַכְנְנִים לַהֲרֹג אֶת הַמֶּלֶךְ. מָרְדְּכַי סִפֵּר עַל כָּךְ וְהַמֶּלֶךְ נִצַּל; הַדָּבָר נִרְשַׁם בְּסֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת שֶׁל מַלְכֵי פְּרָס וּמִדַּי.

מֻזְכָּר בַּמְּגִלָּה אֵיךְ הַמֶּלֶךְ עָשָׂה אֶת הָמָן הָרָשָׁע לַשַּׂר הֲכִי חָשׁוּב וְרַק מָרְדְּכַי לֹא הִשְׁתַּחֲוָה לוֹ. הָמָן הִתְרַגֵּז וְרָצָה לְהַשְׁמִיד (חָס וְשָׁלוֹם!) אֶת כָּל הַיְּהוּדִים. הַמֶּלֶךְ אַחַשְׁוֵרוֹשׁ גַּם נָתַן לוֹ רְשׁוּת לַעֲשׂוֹת אֶת זֶה. אַךְ לֹא יָנוּם וְלֹא יִישַׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל: מָרְדְּכַי וְכָל הַיְּהוּדִים לָבְשׁוּ שַׂק וָאֵפֶר (זֶה מַרְאֶה עַל צַעַר, שֶׁאוֹמְרִים לַה' שֶׁאֲנַחְנוּ לֹא חֲשׁוּבִים בְּלִי הָעֶזְרָה שֶׁלּוֹ), צָמוּ וְהִתְפַּלְּלוּ.

מְסֻפָּר בַּמְּגִלָּה אֵיךְ מָרְדְּכַי שָׁלַח אֶת אֶסְתֵּר לָגֶשֶׁת אֶל הַמֶּלֶךְ כְּדֵי לְבַקֵּשׁ עַל עַם יִשְׂרָאֵל. סַכָּנָה גְּדוֹלָה הָיְתָה בְּכָךְ, כִּי הִיא לֹא הֻזְמְנָה עַל יְדֵי הַמֶּלֶךְ כּ;בָר שְׁלוֹשִׁים יוֹם, וְאִם הַמֶּלֶךְ לֹא יוֹשִׁיט לָהּ אֶת שַׁרְבִיט הַזָּהָב - יַהַרְגוּ אוֹתָהּ; כָּךְ הָיָה הַחֹק שָׁם. אֶסְתֵּר צַמָּה שְׁלוֹשָׁה יָמִים, הָלְכָה אֶל הַמֶּלֶךְ וְהוּא הוֹשִׁיט לָהּ אֶת שַׁרְבִיט הַזָּהָב. הִזְמִינָה אֶסְתֵּר אוֹתוֹ וְאֶת הַמָּן לְמִשְׁתֶּה , וְשָׁם - הִזְמִינָה אוֹתָם לְעוֹד מִשְׁתֶּה, יוֹם אַחַר כָּךְ.

כְּשֶׁחָזַר הֲמִן מֵהַמִּשְׁתֶּה הָרִאשׁוֹן, רָאָה שׁוּב אֶת מָרְדְּכַי שֶׁגַּם עַכְשָׁיו לֹא מִשְׁתַּחֲוֶה לוֹ - כָּעַס מְאוֹד וְהֶחְלִיט בַּעֲצַת זַרַשׁ אִשְׁתּוֹ וְכָל אוֹהֲבָיו לַעֲשׂוֹת עֵץ גָּבוֹהַּ וּלְבַקֵּשׁ מֵהַמֶּלֶךְ לִתְלוֹת עָלָיו אֶת מָרְדְּכַי. אִם חָלִילָה הָיָה קוֹרֶה דָּבָר נוֹרָא כָּזֶה, הָיְתָה גַּם סַכָּנָה לְכֹל עַם יִשְׂרָאֵל: מִי יִתְפַּלֵּל בִּשְׁבִילוֹ? מִי יַעֲזֹר לְאֶסְתֵּר לְהִשְׁתַּדֵּל אֵצֶל הַמֶּלֶךְ?

אַךְ בְּאוֹתוֹ לַיְלָה לֹא הִצְלִיחַ הַמֶּלֶךְ לְהֵרָדֵם, קָרְאוּ לְפָנָיו בְּסֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת, וְהוּא נִפְתַּח בְּדִיּוּק.. בַּמָּקוֹם שֶׁבּוֹ מְסֻפָּר עַל מָרְדְּכַי שֶׁהִצִּיל אֶת אַחַשְׁוֵרוֹשׁ מִבִּגְתַן וַתֶּרֶשׁ. כְּשֶׁשָּׁמַע הַמֶּלֶךְ שֶׁמָּרְדְּכַי לֹא קִבֵּל שׁוּם שָׂכָר, פְּרָס, עַל מַעֲשֵׂהוּ שָׁאַל: מִי בֶּחָצֵר? וְהִנֵּה - הָמָן הָיָה שָׁם; בָּא לְבַקֵּשׁ מֵהַמֶּלֶךְ לִתְלוֹת אֶת מָרְדְּכַי. אֲבָל בִּמְקוֹם שֶׁיִּקְרֶה חַס וְשָׁלוֹם דָּבָר כָּזֶה - שָׁלַח אוֹתוֹ הַמֶּלֶךְ לָקַחַת אֶת מָרְדְּכַי, שֶׁהִצִּיל אוֹתוֹ מִבִּגְתַן וַתֶּרֶשׁ, עַל סוּס שֶׁל הַמֶּלֶךְ עִם בִּגְדֵי מַלְכוּת וְלִקְרֹא: "כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפַץ בִּיקָרוֹ (רוֹצֶה בִּכְבוֹדוֹ)".

חָזַר הָמָן מְבֻיָּשׁ לְבֵיתוֹ - וּכְבָר הֻזְמַן שׁוּב לְמִשְׁתֶּה עִם הַמֶּלֶךְ וְאֶסְתֵּר. אֲבָל הַפַּעַם סִפְּרָה אֶסְתֵּר לַאַחַשְׁוֵרוֹשׁ שֶׁיֵּשׁ אִישׁ רָשָׁע שֶׁרוֹצֶה לְהַשְׁמִיד אוֹתָהּ וְאֶת הָעָם שֶׁלָּהּ. שָׁאַל הַמֶּלֶךְ: מִי הוּא זֶה וְאֵיזֶה הוּא שֶׁמֵעֵז לַעֲשוֹת דָּבָר כָּזֶה, וּכְשֶׁשָּׁמַע שֶׁזֶּה הָמָן - כָּעַס מְאוֹד וְהִסְכִּים לַהַצָּעָה לִתְלוֹת אֶת הֲמִן הָרָשָׁע עַל הָעֵץ שֶׁהֵכִין לְ... מָרְדְּכַי.

עַכְשָׁו נִהְיָה מָרְדְּכַי הַשַּׂר הֶחָשׁוּב בְּיוֹתֵר. הוּא וְאֶסְתֵּר כָּתְבוּ לַיְּהוּדִים שֶׁיִּלְחֲמוּ בָּרְשָׁעִים בְּאוֹתוֹ יוֹם (הַשְּׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר) שֶׁבּוֹ הֵם רָצוּ לַהֲרֹג אוֹתָם. כָּל שׂוֹנְאֵי הַיְּהוּדִים נִבְהֲלוּ מְאוֹד מִמָּרְדְּכַי, שֶׁכֻּלָּם כְּבָר שָׁמְעוּ כַּמָּה הוּא חָשׁוּב. "וְהָעִיר שׁוּשָׁן צָהֳלָה וְשָׂמֵחָה" - "לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן וִיקַר". וּכְשֶׁהִגִּיעַ הַיּוֹם הַזֶּה - "וְנַהֲפֹךְ הוּא - אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשׂוֹנְאֵיהֶם"; וַעֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן נִתְלוּ גַּם כֵּן.

כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה שֶׁסִּפַּרְנוּ בְּקִצּוּר - כְּתוּבִים בַּמְּגִלָּה. כְּשֶׁקּוֹרְאִים אֶת כָּל הַמְּגִלָּה - רוֹאִים אֵיךְ ה' סִדֵּר אֶת הַכֹּל: שֶׁאֶסְתֵּר תִּהְיֶה מַלְכָּה, וְשֶׁמָּרְדְּכַי יְחַכֶּה בִּגְלַל זֶה עַל יַד שַׁעַר הַמֶּלֶךְ וְיִשְׁמַע אֶת בֵּגְתָּן וַתֶּרֶשׁ; שֶׁהַמֶּלֶךְ יְקַבֵּל אֶת אֶסְתֵּר, וְשֶׁלֹּא יַצְלִיחַ לְהֵרָדֵם וְאָז סֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת יִפָּתַח בְּדִיּוּק אֵיפֹה שֶׁמְּסֻפָּר עַל מָרְדְּכַי... אוּלַי בִּזְמַן שֶׁהַדְּבָרִים הָאֵלֶּה קָרוּ - אַף אֶחָד לֹא הִרְגִּישׁ שֶׁה' עוֹשֶׂה אוֹתָם; אֲבָל בַּסּוֹף רָאוּ בְּאֵיזוֹ צוּרָה נִפְלָאָה ה' סִדֵּר אֶת כָּל הַדְּבָרִים בִּשְׁבִיל לְהַצִּיל אֶת הַבָּנִים שֶׁלּוֹ, אַתְּ עַם יִשְׂרָאֵל.

אֲנַחְנוּ לוֹמְדִים מִזֶּה הַרְבֵּה דְּבָרִים:

1. אֵיךְ תָּמִיד ה' מַשְׁגִּיחַ עַל עַם יִשְׂרָאֵל, אֲפִלּוּ אִם לִפְעָמִים מִישֶׁהוּ חוֹשֵׁב שֶׁהוּא לֹא כָּל כָּךְ מַרְגִּישׁ אֶת זֶה.

2. הַיְּהוּדִים גַּם לָמְדוּ שֶׁלֹּא כְּדַאי לְהִתְעַרְבֵּב בֵּין הַגּוֹיִים: בַּהַתְחָלָה הֵם הִשְׁתַּתְּפוּ בַּמִּשְׁתֶּה שֶׁאַחַשְׁוֵרוֹשׁ עָשָׂה - אֲבָל בַּסּוֹף רָאוּ שֶׁלֹּא כְּדַאי לְהִתְקָרֵב יוֹתֵר מִדַּי אֶל הַגּוֹיִים. עַם יִשְׂרָאֵל הוּא עַם מְיֻחָד; וּכְשֶׁהוּא זוֹכֵר אֶת זֶה, וּמִתְפַּלֵּל לַה' - ה' עוֹזֵר לוֹ.

3. הַיְּהוּדִים גַּם רָאוּ כַּמָּה חָשׁוּב שֶׁכֻּלָּנוּ חֲבֵרִים, בְּיַחַד: כְּשֶׁהִתְאַסְּפוּ בְּיַחַד לְהִתְפַּלֵּל, זָכְרוּ שֶׁהֵם עַם אֶחָד - ה' הִצִּיל אוֹתָם. גַּם כְּשֶׁנִּקְהֲלוּ (הִתְאַסְּפוּ) לְהִלָּחֵם בְּיַחַד נֶגֶד שׂוֹנְאֵיהֶם - הִצְלִיחוּ וְנִצְּחוּ; ה' עָזַר לָהֶם.

יֵשׁ, כַּמּוּבָן, עוֹד דְּבָרִים חֲשׁוּבִים שֶׁאֶפְשָׁר לִלְמֹד מִמַּה שֶּׁמְּסֻפָּר בַּמְּגִלָּה.

מֵהִלְכוֹת הַמְּגִלָּה:

· צָרִיךְ לִקְרֹא אֶת הַמְּגִלָּה פַּעַם בְּלַיְלָה וּפַעַם בְּיוֹם, זֵכֶר לַנֵּס, שֶׁהָיוּ צוֹעֲקִים לַה' בִּזְמַן הַצָּרָה בְּיוֹם וּבְלַיְלָה.

· כֻּלָּם חַיָּבִים לִשְׁמֹעַ אֶת קְרִיאַת הַמְּגִלָּה, גַּם אֲנָשִׁים וְגַם נָשִׁים. חָשׁוּב גַּם לְהָבִיא אֶת הַיְּלָדִים לִקְרִיאַת הַמְּגִלָּה כְּדֵי לְחַנֵּךְ אוֹתָם בְּמִצְוַת פִּרְסוּם הַנֵּס; אֲבָל לֹא לְהָבִיא יְלָדִים קְטַנִּים מְאוֹד שֶׁעוֹשִׂים רַעַשׁ וּמַפְרִיעִים לַאֲחֵרִים לִשְׁמֹעַ.

· חַיָּבִים לִשְׁמֹעַ כָּל מִלָּה מֵהַמְּגִלָּה. לָכֵן צָרִיךְ לְהִזָּהֵר כְּשֶׁ"מַּכִּים אֶת הַמָּן" (מַרְעִישִׁים כְּשֶׁמַּזְכִּירִים אֶת הַמָּן) - לִשְׁמֹעַ קֹדֶם אֶת הַמִּלָּה "הָמָן " וּלְהַפְסִיק לְהַרְעִישׁ לִפְנֵי שֶׁבַּעַל הַקּוֹרֵא מַמְשִׁיךְ לִקְרֹא.

הֶמְשֵׁךְ הִלְכוֹת קְרִיאַת מְגִלָּה, וְכֵן הִלְכוֹת מִשְׁלוֹחַ מָנוֹת, מַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים וּסְעוּדַת פּוּרִים - בַּפַּעַם הַבָּאָה, בְּעֶזְרַת ה' (וְגַם הַחִידוֹת...).

יום ראשון, 12 בפברואר 2012

תפילה בשבת בבקר. על חינוך "לשמה", פרסים, הרגלים ושיחה

שאלה:

הבן שלי בן 9. לומד בתלמוד תורה, אוהב ללמוד וכו'.120px-DFGH

יש לנו בעיה קטנה בשבת: הוא ממש לא אוהב ללכת לתפילה. הוא אומר שהתפילה משעממת. אני מבינה אותו? כן. אני משלימה עם זה? לא!

אז התחלנו עם צ'ופרים וכו', אבל אם זה לא צ'ופר ממש שווה, הוא לא יתאמץ ללכת. הוא הציע שנשלם לו 2 ש"ח על כל תפילה שהוא הולך אליה (!!!!)..

אין לי רעיונות איך לשדל אותו ללכת לתפילה.

אשמח לעצה.

 

תשובה:

איזה מתוק: "שני ש"ח"...

צחקנו...

בהתייחסות למצב הקיים, יש לענ"ד, שני מרכיבים:

מצד אחד – מבינים את הילד. זה באמת "קשה".

מצד שני - אם לא מתרגלים, זה יכול אמנם להשתנות עם הזמן, כשהילד גדל ורואה דוגמה חיובית וכו'; אבל זה יכול גם להמשיך להיות "קשה" אח"כ, בגלל שמתרגלים למצב הנוכחי...

לכן, לכאורה, צריך למצוא דרך שמשלבת:

· הרגל חיובי הדרגתי.

· נותנת מוטיבציה מוחשית, עם חינוך.

· וזאת - בצד ההבנה לשלב בו הוא נמצא.

על כן, אולי כדאי קודם, לשבת ביחד ולהסביר - בלשון של ילדים - כמה התפילה חשובה. הזכות לדבר עם ה' (נגיד, הרב הראשי/ ביבי/דודו מהגן של דודו... כל ילד לפי המשל שמדבר אליו - היה מזמין אותך לשוחח איתו.. וכו'. לעשות הבדלה בין המשל הקטן-יחסית, לענין האמיתי - להסביר בנחת שזו זכות ושמחה).

גם להסביר שכאשר מתפללים ביחד, זו יותר זכות. ה' מסתכל עליהם בתור "עם ישראל", לא רק כמה מגיע לכל אחד.. את זה צריך להגיד לא ישירות ביחס להליכה שלו לבית הכנסת, אלא סתם על נושא התפילה, אחרת עלולה להיות "התנגדות" פנימית מראש.

אחר כך - להזכיר שיש דברים שאנחנו יודעים שהם מאד חשובים, ואנחנו רוצים אותם, אבל קשה לנו.. איך יכול להיות? הגוף לא זריז כמו השכל והלב; לפעמים הוא קצת עייף וכו'.

אח"כ - לחזור לנושא התפילה: אז אנחנו (גם הוא..) מבינים שזה חשוב וממש זכות, אבל לפעמים קצת מתעצלים.. צריך להגיע להסכמה על זה. שיבוא מתוכו.

אם כן, אנחנו צריכים למצוא ביחד עצה, איך לעשות את מה שאנחנו יודעים שטוב לעשות, אבל לפעמים קצת קשה.

הדבר הראשון שעוזר – הוא זה, שאנחנו יודעים שזה חשוב.

דבר שני - אפשר לתת בינתיים "עידוד" שגם לגוף שלנו יהיה חשק ללכת; וגם אם מרגישים בינתיים קצת "משעמם" כי עוד לא מבינים את כל התפילה (זה נותן תקוה לעתיד..).

דבר שלישי, בהדרגה. לא בבת אחת. כמה שמתרגלים, יותר קל ורואים שזה גם נחמד ומשמח.

אחרי שאמרנו את הדברים האלה - אפשר להסכים להצעתו: אז בשביל לעודד, ניתן גם פרס מסוים על כל פעם שאתה מצליח. הפרס הגדול - זה שאתה זוכה ללכת לתפילה ולהתרגל עד שזה יהיה לך קל ומשמח. הפרס "הקטן", שעכשיו אתה ממש מרגיש אותו (כלומר - אנחנו יודעים את זה...), זה הכסף. אבל המטרה היא להתרגל לכך, ולדעת שזה חשוב הרבה יותר מ2 שקל..

אם כן, יש לנו את הצד של החינוך - גם לגופו של נושא וגם לדרך איך מתמודדים עם נושא חשוב שקצת קשה ליישמו - וגם יש לנו מוטיבציה מוחשית, לעזר.

כעת – אפשר לקבוע לקבוע סדרים הדרגתיים:

בשלב הראשון, בשביל שיהיה לך יותר קל להתרגל, תהיה מהתחלת התפילה עד.. (לקבוע משהו סביר. חשוב להשתדל שזה יהיה מההתחלה. אלא אם כן שעה מוקדמת מידי, שאז אפשר לקבוע משעה מסויימת). אח"כ אפשר לשחק בחוץ, וחוזרים לקריאת התורה. קריאת התורה עוקבים עם חומש. מבחינה מסויימת, קריאת התורה יותר קל "מענין".

ולהסביר לילד את העיקרון: לפעמים מתחילים קצת, ואח"כ כבר יותר קל להוסיף. אם נראה שאתה כבר ממש "בעניינים" בבית הכנסת, נחשוב ביחד אם כבר הגעת לגיל שאתה יכול להוסיף.. כלומר: אנחנו בעצם הופכים גם את זה עצמו ל"פרס". ולקבוע איתו מה הוא מתפלל בזמן שהוא בביהכ"נ, אפשר לשים סימניות בסידור. שהרי לא יתחיל בשלב ראשון עם כל המזמורים שמוסיפים בשבת.

כך יש לנו גם "רציונאל" חינוכי, גם עידוד ממשי, גם שימת פרופורציות, גם יעד להמשך, וגם סדר מודרג שיותר קל לעמוד בו.

צריך גם להשתדל שבית הכנסת "ימשוך". למשל, שיתנו לו מידי פעם לגלול ספר תורה, עם "יישר כח" אח"כ. וכן, במקום שילדים שרים "אנעים זמירות".

כמו כן, אפשר בבקר: "כיבוד של ילדים לפני תפילת שבת", בשעה קבועה, אח"כ הולכים לבית כנסת.

הסדר הקבוע, וההרגל כשהוא באופן שאפשר להכיל, עם מוטיבציה ערכית ו"מוחשית", זה המפתח הגדול להתמדה.

[אגב, אם "משלמים", כדאי לכלול את זה עם עוד תפילה בשבוע או כד', שלא יהיה "שכר שבת"..]

 

בשולי הדברים, כדאי, אולי, לשים לב לכמה עקרונות שביסודם:

א. ראשית, אנחנו מדברים עם הילד, מסבירים. גם את הערך היסודי, גם את התהליך.

ב. בנוסף – איננו מתעלמים מהרגשתו הנוכחית. הן בנוגע לקושי שהוא מרגיש, הן בנוגע למה שיכול "לתפוס" אותו. אנחנו מבינים אותו. אבל אנחנו גם לא מפריזים ולא נשארים רק שם: אנחנו מאמינים ביכולת שלו להבין ערך, וגם להבין פרופורציה בין דברים. זה דבר עדִין בחינוך: גם להיות יכול באמת להזדהות עם הילד ועם מה שקשה לו או משמח אותו. ועם זה, ובהיעזר בכך, להיות יכולים לבנות גם מדרגה נוספת. לעלות בהדרגה.

ג. כמו כן, בענין ה"שכר".

יש הנסלדים מ"שכר" מוחשי, פרסים וקל וחומר "מעות"..

ויש המפריזים בכך – כאילו כל החינוך הוא "מסחרה"... תן וקח..

בוודאי שהחינוך בעיקרו הוא תהליך פנימי - להסביר את הערך, לעוררילד לומד תורה את הרצון, להרגיל..

וכאשר אפשר מכח הערך עצמו, השיחה עליו והדוגמה – הן האישית והן מסיפורים וכד' – להביא ליישומו, לאהבתו, להרגיל אליו ולקבעו, הרי זה משובח. וגם אז – ראוי בלי קשר לכך, להעניק לילד מפעם לפעם דברים שהוא מחבב לפי גילו ומצבו. גם אם לא כ"פרס" – פשוט מתוך אהבה ובתור מעשה טוב וחסד. סתם כדי לעשות לו טוב...

עם זה, פעמים רבות אנו מחנכים לדברים שהם "גבוהים" מהרגשתו הנוכחית של הילד. גם אם הוא יכול להבין את חשיבותם.

לשם כך, אנו יכולים להיעזר בדברים שכרגע הוא חש את הנעימות שבהם ולהציעם כ"פרס".

אמנם, אם נישאר בכך – עלול הענין העיקרי להידחק הצידה, והפרס יהיה מטרתו האמיתית. וזה לא טוב. המטרה שלנו היא שאת הטעם של השוקולד הוא ירגיש בתורה שלמד, ולמעלה מכך..

בשביל זה, אנחנו קודם כל מסבירים את החשיבות האמיתית של הדבר שעליו ניתן הפרס. מסבירים מהלב. אחר כך אומרים את האמת, שכדי שיהיה לך יותר קל "להרגיש" את זה – ניתן גם "פרס". הטעם הטוב של הפרס, השמחה בו, היא תעזור לך להרגיש גם את הטעם הטוב, את השמחה, במה שלמדת/עשית.

אם נגיד את זה מהלב, באמונה בדברינו – הילד אכן "ירגיש" כך. ואנו מגדירים: הפרס הגדול, הדבר עצמו. הפרס הקטן, הדבר המוחשי. ואנחנו לא מעמידים פנים: אנחנו יודעים שאת זה הילד מרגיש, אנחנו גם שמחים בשמחתו; אבל אנחנו גם יודעים מה באמת יותר חשוב, ושההרגשה ה"קטנה" תעזור להרגשה הגדולה.. ואם לא מיד – אז עם הזמן. עד שישמח ב"לשמה" הרבה יותר מכל פרס.

כך כתב הרמב"ם, שבתחילה לומד בשביל פרס, אחר כך בשביל הכבוד – עד שמגיע ללמוד לשמה.

וכתב הגר"א: "וצריך לחנכם בילדותם ללמוד לשם שמיים ואל ישגיח על האומרים כי הנער אין צריך לזה חס ושלום"..

האם הדברים בסתירה? לא. שהרי גם הגר"א עצמו כותב: וכן התינוקות, לא יכבידו עליהם כי אם בנחת וליתן להם פרוטות כי הלימוד אינו נקבע באדם כי אם בישוב ובנחת..

אלא, נראה לכאורה שכך יישובם של דברים ושל מציאוּת: אנו אכן נסביר את ה"לשם שמיים", אליו נחנך. והפרס המוחשי, במקום שנצרך, יוכל לעזור למוטיבציה, להתיישבות הדברים על הלב, כ"חלוּת" לתחושת ערכם, ולהתרגלות בהם.

ומתוכו, ועם תחושת מתיקותו הראשונית – עולים למעלה ממנו..