דפים

יום שני, 22 ביולי 2013

בל תשחית ונשמרתם- לנפשותיכם

clip_image002

 

clip_image004

הנושא: בל תשחית - ונשמרתם לנפשותיכם (א')

הורים נכבדים, ילדים יקרים. נושא זה של לימודנו חשוב תמיד; אך בפרט עכשיו - בהתקרב חופשת הקיץ - חשוב ללמוד ולשנן את הדברים. לימוד נעים ומועיל!

א. כל מה שה' ברא - יש בו צורך וצריך להשתמש בו לטובה

הקדוש ברוך הוא ברא את העולם. הרבה דברים עשה ה' בעולם. כל דבר שה' ברא - יש בו צורך, אפשר להשתמש בו לדברים טובים. למשל, אם אדם לוקח אבנים שה' ברא בעולם ועושה מהן בית. ובבית הזה יש משפחה, אנשים שמתנהגים יפה אחד אל השני, לומדים תורה - הנה האבנים עוזרות להתנהגות הטובה והנעימה, עוזרות ללימוד התורה; בגללן יש לאדם בית שהוא יכול ללמוד בו תורה בשקט. האבנים מילאו את התפקיד שלהן, שבשבילו ה' עשה אותן.

clip_image006גם אם האדם מסתכל על העולם - הפרחים, העצים, החיות, השמיים - ומרגיש תודה לה': "איזה עולם יפה ונעים עשית" - אז העצים והפרחים, החיות והשמיים עשו "תפקיד" חשוב, בלי שהם ידעו. איזה תפקיד? בזכותם האיש הרגיש תודה לה'. כל מה שה' ברא - יש לו תפקיד, הוא יכול לעזור למשהו.

ב. איסור בל תשחית

לכן צריך להשתדל לא לקלקל סתם דברים שה' ברא. מי שמקלקל דברים שיש מהם הנאה לבני אדם, זה נקרא "בל תשחית". למשל: לכרות עץ מאכל, אסור בגלל "בל תשחית". ולא רק עץ: גם לשבור כלים, לקרוע בגדים סתם כך - אסור.

מתי מותר? כאשר זה לצורך משהו, בשביל לתקן. למשל, מי שקוצץ עץ כדי שלא יזיק לעצים אחרים שעל ידו, שיותר טובים ממנו; או שהוא רוצה לבנות במקום של העץ בַּיִת שֶטוב יותר מהעץ - מותר לעקור אותו בשביל זה.

גם מי שמשחית משהו לצורך מצוה, לא עובר על איסור "בל תשחית". למשל, מי שכתב דף לא כל כך יפה לספר תורה - והוא רוצה לכתוב חדש, יותר יפה - מותר לגנוז (לשים במקום מכובד) את הדף הקודם ולכתוב חדש, אפילו שזה כאילו "השחתה", שהרי כעת לא ישתמשו בכלל בדף הראשון; כי זה לצורך המצוה, שתהיה יפה.

אנחנו רואים כמה צריך להזהר לא לקלקל דברים שה' ברא להנאת בני אדם. היו אנשים צדיקים שנזהרו אפילו בדברים שבני אדם לא משתמשים בהם - לא לקלקל. כל כך הם אהבו את הבריאה של ה', והבינו שכל דבר שה' ברא, יש בו צורך, הוא חשוב.

ג. דומם, צומח, חי; בל תשחית - ושימוש בהם למצוה

clip_image008יש בעולם דברים שנקראים דומם: לא צומחים ולא זזים. למשל אבנים, ברזל. גם הם חשובים ואפשר להשתמש בהם לדברים טובים: מהאבנים בונים בתים, מהברזל - כלים, מכוניות ועוד דברים. אם יעשו מהם כלים או בתים, כבר יהיה אסור לקלקל אותם - "בל תשחית" - ויהיה אפשר לעשות בהם מצוות, כמו שאמרנו: ללמוד בבית תורה, להשתמש בכלים כדי לאכול, שיהיה לנו כח לעשות מעשים טובים; לסוע עם האוטו לדברים חשובים - זה נקרא להשתמש לדברים טובים, למצוות.

clip_image010יש דברים שנקראים צומח: פרחים, עצים. למדנו שעצי פרי גם כן אסור לקלקל, "בל תשחית". וכמובן, גם בעצים ובפרחים אפשר להשתמש למצוות: אפשר להביא לאבא ואמא פרחים ולשמח אותם - כיבוד הורים. אפשר לאכול פירות בסעודת מצוה, בשבתות ובחגים - מצוה. הנה גם את הפירות צריך להיזהר שלא לקלקל סתם, ואפשר להשתמש בהם לדברים טובים.

אחרי הדומם והצומח יש משהו שיכול לא רק לגדול (כמו צמחים) אלא גם לזוז: החי. בעלי חיים יכולים גם לזוז.

בהמה שמשמשת את האדם, למשל: פרה, שהוא חולב אותה - צריך לא להזיק לה, "בל תשחית" [חיות גם אסור סתם לצעֵר בגלל שזה "צער בעלי חיים"]. גם בבהמות אפשר להשתמש לטובה. חלב אפשר לתת למי שצריך, מותר גם לשחוט בהמה כשרה ולהשתמש בבשר שלה בשביל האדם. מי שאוכל בשר כדי שיהיה לו כח לעשות מעשים טובים - זה מעשה טוב. בשבת מצוה לאכול בשר.

היום חורשים בטרקטור - פעם היו חורשים עם סוס שמחברים לו מחרשה. מי שהשתמש בסוס כדי לחרוש ולזרוע באדמת ארץ ישראל - קיים מצוה: מצוות "יישוב ארץ ישראל", מצוה לזרוע בארץ ישראל.

ד. האדם, אדם מישראל, איסור להזיק ולהכות

clip_image012אבל יותר חשוב מהדומם, מהצומח מהחי - מה הוא? נכון, האדם. האדם הוא "נזר הבריאה", כאילו הכתר של כל מה שה' ברא. ועוד יותר חשוב - אדם מישראל. כתוב: "בנים אתם לה' אלוקיכם". כמה יקר כל בן של ה', לכן בוודאי ובוודאי שצריך להיזהר שלא להזיק לאדם, ואפילו לעצמו. אסור להכות מישהו, ובוודאי אסור לעשות לו פצע. אפילו אם מישהו רוצה להזיק לעצמו, לפצוע את עצמו חס ושלום, אסור לו. הגוף הוא לא שלו, הוא מתנה יקרה מה'. רק אם זה לצורך רפואה-מצוה, למשל זריקה בשביל לרפא אותו - מותר.

אסור לקלקל סתם דברים שה' עשה להנאת בני אדם - ועוד יותר אסור "לקלקל" את האדם בעצמו, להזיק לו. וכמו שאדם יכול להשתמש בדברים שה' ברא, בשביל מצוה (בדומם, בצומח, בחי - כמו שלמדנו) - בוודאי בגוף שלו עצמו הוא צריך להשתמש לעשות מעשים טובים, למצוות; כמו שכבר למדנו (כשדיברנו על נושא "קיום מצוות") - לרוץ למצוה, לתת צדקה עם הידיים, לדבר בפה דברי תורה ודיבורים טובים; ועוד.

 

חידות חזרה

1. מה זה איסור "בל תשחית"?

2. תן דוגמאות לאיסור השחתה של דברים מהדומם, מהצומח ומהחי (בעלי החיים).

3. למי הכי צריך להיזהר שלא להזיק (יותר מאשר לדומם, לצומח ולחי)?

 

 

בל תשחית - ונשמרתם לנפשותיכם (המשך-ב')

למדנו על כך שלכל דבר שה' ברא בעולם יש תפקיד. אמרנו שאסור לקלקל סתם דברים שמשמשים להנאת האדם; בין אם הם מהדומם (למשל: כלים), בין מהצומח (עצי פרי), ובין מהחי (חיות שעומדות לשימוש האדם). זה נקרא איסור "בל תשחית".

אפשר, וטוב, להשתמש בהם בשביל דברים טובים, בשביל מצוות. הכי צריך להיזהר שלא להזיק לאדם - וכמובן, האדם צריך להשתדל להשתמש בגוף שלו בשביל לעשות מעשים טובים, לעשות מצוות.

נמשיך כעת, בעזרת ה' ללמוד על הנושא של שמירת האדם על גופו ונפשו, ואיך להשתמש לטובה בדברים שה' עשה, בלי להסתכן (אולי על חלק מהדברים שנלמד תתפלאו: מה, זה דברי תורה? אבל בהחלט כן: כל הדברים שעוסקים ב"איך לשמור על עצמנו" הם פרטים ודוגמאות של מצוַת "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם").

ה. ונשמרתם לנפשותיכם

האדם צריך לשמור על עצמו שלא יינזק; וגם לשים לב לאנשים אחרים. זה נקרא "ונשמרתם מאד לנפשותיכם". כמה יְקָרה כל נפש מישראל, כמה יקר כל אדם מישראל.

אתם יודעים שלפעמים יש, חס ושלום, מישהו חולה, ילד או מבוגר, וצריך לטפל בו בחוץ לארץ. אז מטיסים אותו במיוחד במטוס, שולחים אנשים עם מכשירים של רפואה ללוות אותו, בחו"ל הוא עובר טיפול יקר; משלמים המון כסף. העיקר להציל אותו.

אנחנו, שאנחנו ברוך ה' בריאים ושלמים - צריכים להיזהר מאוד מאוד שלא יקרה נזק, או סכנה, לנו או לחברים שלנו, או לאנשים אחרים. יותר ממה שאנחנו שומרים על המשחק הכי יקר שלנו, אנחנו צריכים לשמור על... עצמנו.

clip_image014למשל, צריך להיזהר מאוד כשעוברים את הכביש. מי שיודע היטב איך עוברים כביש, נזהר, והוא כבר גדול - זה לא מסוכן בשבילו. אבל מי שעוד לא כל כך יודע, צריך לחצות עם אדם מבוגר. וגם מי שכבר מספיק גדול: צריך להסתכל היטב היטב לשני הצדדים ורק אם רואים שאין שום מכונית מתקרבת, אפילו מרחוק, אפשר לחצות בזריזות. לא חוצים את הכביש בין שתי מכוניות שֶחונות ליד המדרכה - אולי מגיע אוטו ואנחנו לא רואים אותו וגם הוא לא רואה אותנו, כי אנחנו יוצאים מִבין שתי מכוניות שבצד הכביש...

לא הולכים עם כדור על יד הכביש. הכדור יכול ליפול ובלי לשים לב רצים, חס ושלום, לכביש. זה מסוכן! גם אם עף לנו כדור לכביש לא רצים להביא אותו. יותר טוב שהכדור ילך לאיבוד מאשר שיקרה לנו בעצמנו, חס ושלום, אסון. אפשר לבקש מאדם מבוגר שיסתכל היטב, ואם אין אוטו - יביא לנו.

לא רק בכביש צריך להיזהר, גם בבית. יש חלונות בבית; כמה נחמד שיש לנו אור מהשמש שה' ברא לנו. אבל אם אין סורגים, צריך להיזהר שלא להתכופף מהחלון או מהמרפסת, שלא ניפול בטעות ח"ו.

בבית יש לפעמים כלי עבודה: פטיש, מסמרים, מקדחה. ה' עשה חומרים בעולם ונתן לבני האדם שֵכל לעשות מהם מכשירים שיעזרו להם. אפשר להשתמש במכשירים האלה לדברים מועילים: לבנות שולחן, כסאות, לתקן. אפילו למצוות הם יכולים לעזור.

אבל צריך להיזהר שלא יהיה מזה עבירה ואסון. מי שמשתמש במכשירים שלא בזהירות עובר עבירה, "ונשמרתם מאד לנפשותיכם" - והוא מְסַכֵּן את עצמו. במכשירי עבודה חשמליים - משתמשים רק מבוגרים. במכשירים אחרים - צריך לשאול את המבוגרים איך להשתמש, ולהשתמש בהם בזהירות. מכשירים מסוכנים, למשל מסור שחותך - צריך להשתמש רק כשגדלים יותר, ונשמרתם לנפשותיכם.

גם במטבח יש דברים מועילים, להכין ארוחות טעימות וטובות. אבל צריך לשים לב שהשמחה לא תהפך לצער: למשל, להיזהר לא לקחת סכינים חדים. אם צריך להחזיק סכין, מחזיקים אותו כלפי מטה שלא יסכן אותנו ולא יסכן אחרים.

לא להכניס דברים לשקע של החשמל - זו סכנת נפשות! את החשמל ה' עשה שנוכל להשתמש בו להמון דברים טובים: להפעיל מכונות, להפעיל את המערבל, המיקסר, שאמא עושה איתו בצק לעוגות, להדליק אור. אבל מי שנוגע בחוטי חשמל לא מכוסים או בשקע, בידיים או עם מסמרים או ברזל אחר, זה יכול להיות מאוד כואב, אפילו אפשר ח"ו למות מזה. צריך להיזהר: "ונשמרתם מאד לנפשותיכם".

clip_image016עוד מעט חופשה. מי שהולך לים או לבריכה צריך לשים לב מאוד מאוד להתרחץ רק איפה שיש מציל. אם הוא לא יודע לשחות, לא ללכת למקום של מים עמוקים. רק איפה שהוא יכול לעמוד בקלות. אפילו אם חברים אומרים לו: "בוא, בוא" - לא ישמע להם. החיים שלו יותר חשובים. המצוה של ה' - "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" - חשובה יותר.

לפעמים מדליקים אש. צריך לראות שיש שם אדם מבוגר, שלא מדליקים את האש על יד שדה או על יד מקומות שיכולים להשרף. גם הילדים בעצמם צריכים לא להתקרב לאש יותר מדי. האש זה דבר טוב שה' ברא - אפשר לבשל איתה, להתחמם; אך צריך להיזהר שלא תשמש, חס ושלום, לרעה, לשרוף ולהזיק.

בבית יש לפעמים כל מיני בקבוקים, לפעמים גם תרופות. אסור להכניס לפֶּה שום דבר שלא יודעים מה הוא. יש בבית חומרים לניקוי, שמי שמכניס מהם לַפֶּה - זה שורף וכואב מאוד מאוד ועושה לו נזק גדול בתוך הבטן. בקבוקים כאלה צריכים להיות סגורים היטב ובמקום שילדים לא יכולים להגיע.

צריך להיזהר לא לטפס גבוה במקום שאפשר ליפול. יש ילדים שחושבים שהם עושים מעשה גבורה או חכמה כך - עד שבסוף ח"ו מישהו נופל. הוא יכול להיות ח"ו משותק מזה, שלא יוכל לזוז, או סתם עלול לכאוב לו מאוד, ואז הוא רואה שזו לא כל כך חכמה. יותר טוב לחשוב על זה מראש.

יש כל כך הרבה דברים שאפשר להשתמש בהם לטובה, אפילו למצוה; ואפשר גם, חלילה, להינזק מהם - שאי אפשר להזכיר את כולם. פשוט, צריך לשים לב היטב לכל דבר שעושים - האם אין בזה שום חשש סכנה? האם לא עלול להיגרם מזה נזק? אם כן - לא לעשות אותו בשום אופן, ונשמרתם מאוד לנפשותיכם. אם הכל בסדר - בשמחה.

ו. שמירת הנפש, הנשמה, בנוסף לגוף

clip_image018וכמובן, כמו ששומרים על הגוף - צריך לשמור על הנפש, על הנשמה. להשתדל לא להסתכל על דברים רעים, לא לשמוע דברים רעים, לא לשמוע ולקרוא סיפורים לא יפים, לא לדבר דיבורים לא יפים, ולא להזיק - לא לעשות מעשים רעים. אלא להיפך - להשתמש בעיניים לראות דברים טובים ולהתפעל מהעולם היפה והטוב שה' עשה; לשמוע באזניים דיבורים טובים וכמה שיותר דברי תורה וסיפורים טובים. ברגליים ובידיים - לרוץ למעשים טובים, לעשות מעשים טובים. כך נהיה שמוּרים וטהורים, בגוף ובנפש, בנשמה - כמו שמתאים לעם של ה', "בנים אתם לה' אלוקיכם".

הורים יקרים. כדאי לשים לב בדיבור על פרטי נושא זה, שלא "להפחיד" את הילד מצד אחד, ושיראה את החיוב והטוב שבעולם - ועם זה להבהיר חד משמעית את הצורך בזהירות מדברים מסוכנים.

יום ראשון, 16 ביוני 2013

ודיברתם אל הסלע

"זאת חוקת התורה...".
אומרים חז"ל (מדרש רבה), חוקה חקקתי גזירה גזרתי, אי אתה רשאי לעבור על גזרתי.

על מה נאמר דבר זה? על פרה אדומה, שמטהרת את הטמאים (טמא מת) ומטמאת את הטהורים (הכהן המטפל בהכנתה ושריפתה). חוקה.

ובאותה פרשה – לכאורה לכיוון ההפוך: ה' אומר למשה: "ודיברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו והוצאת להם מים מן הסלע". ההיפך מ"חוקה" – דיבור, אמירה, אפילו אל הסלע.

אבל, נראה שגם כאן יש חוקה: מהות הדיבור היא אכן הסברה, שכנוע, ריצוי. אבל לדבר אל הסלע?!
אלא, כשם שסוד פנימי נסתר במצוות פרה אדומה, שהוא מעבר לחילוק הנראה לעינינו, ולכן יכולה לטהר את זה ולטמא את זה, באשר שורשה נעלם מאיתנו, גבוה יותר; כך גם הדיבור – כשהוא בא עפ"י מצוות ה', הרי הוא בסוד האמונה, וגם אל סלע ניתן לדבר, כי בתוך כל הבריאה מסתתרים חיים נעלמים, "ואתה מחיה את כולם".

ואם כך בנוגע אל הסלע – כל שכן אדם מישראל, שהתורה העידה עליו: בנים אתם לה' אלוקיכם. וזכרתי להם ברית ראשונים. והייתם לי סגולה. סגולה פנימית גנוזה גם מאחורי "סלע".

לעיתים נראה להורים שנתקלים בקיר אטום..
חוצפה, עיקשות בסיגנון לא שייך ולא ראוי.
גם הורים הם בני אדם, לפעמים מתרגזים, נפגעים, על אף שככלל טוב לשמור על שלוה, לפחות מבפנים.
במקרים מסויימים, אפילו יש ערך לכך שהבן נתקל ב"מראה" טבעית על התנהגות שלילית. יש בכך איזשהו פידבק שמסמן איך זה מורגש מצד הסביבה.
אבל בסופו-של-דבר, לא מהתנצחות ייבנה החינוך. אכן, נכון שלעיתים גערה קצרה "מנערת" ומחזירה אל-עצמו. כך גם תמיהה, ועוד יותר – אמירה עדינה.
אבל לפעמים – סלע..
התפרצות. ניסית להעיר, להגיב – ועוד יותר.  שהרי כעת זה כבר גם ה"אני"..

ודיברתם אל הסלע..
לאו דווקא מיד. אדרבה, אולי להמתין קצת. שיירגעו הרוחות [ויש שלבים, שצריך "להמתין הרבה". "גיל" כזה, בילבול.. יעבור. הכל בשיקול הדעת].
ואז אפשר להגיע ע"י "כביש עוקף". פתיחה בנקודה טובה שיש בו, שמדגישים אותה קודם. סגנון אחר. דיבור ברצינות מתוך אמון שהוא מבין-ענין. חיוך. הבהרה שמנתקים בין האישיות לבין הבעיה שעליה מדובר. כשאדם יודע שלא "אישיותו" מותקפת, אלא מעירים על נקודה שצריכה שיפור, ואדרבה – מתוך אמון באישיותו, הוא נכון יותר לשמוע.

לפעמים איזושהי "הפתעה" שמשנה אוירה.

הצד השווה – ניסיון להגיע אל נקודת האישיות, הנקודה החיובית. לדבר אל ה"אדם", האישיות. מזוית מחודשת. מתוך בניה מחדש של אהבת-אמת אל הפנימיות הזאת ואמון בה. לזוז מההתנגשות-החזיתית – לעיתים, בלית-ברירה, אחרי שכבר נעשה "שלב הבלימה" הראשוני, שהבהיר שהיתה חציית גבול מופרזת – ולמצוא דרך אחרת. לנוח – ולהגיע "מחדש" אל הנער. לדבר. גם נכונות להקשיב כשצריך.

אכן, בדרך כלל, הכי טוב לדבר מלכתחילה, בנחת, להסביר. לפעמים, זה לא בדיוק ניתן, צריך המחשה, קצת "פידבק" כלפי צורת-דיבור שהפכה להרגל ואינה חשה בהסברה וכדומה. אבל המטרה – להגיע בסופו-של-דבר אל הפְנים, לדבר. יתכן שאחר-כך עוד יהיה צורך בהרגל, בחזרות על אותו היסוד, תרגולים באופנים שונים.

אבל הבסיס – להאמין. "ודיברתם אל הסלע... והוצאת להם מים מן הסלע".


יום שלישי, 1 בינואר 2013

דְּבָרִים שֶׁהָיָה הָרַב צְבִי יְהוּדָה הַכֹּהֵן קוּק זַצַ"ל, מַדְגִּישׁ:


הַקְּדֻשָּׁה שֶׁל עַם יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא זָזָה מִמֶּנּוּ. וַאֲפִלּוּ בַּזְּמַנִּים שֶׁעַם יִשְׂרָאֵל אֵינוֹ מִתְנַהֵג כָּרָאוּי, הַקְּדֻשָּׁה וְהַטּוֹב שֶׁלּוֹ קַיָּמִים בִּפְנִים.

וּמִזֶּה נִמְשֶׁכֶת גַּם הַקְּדֻשָּׁה שֶׁל כָּל אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל. הַטּוֹב שֶׁיֵּשׁ בְּעֹמֶק הַלֵּב שֶׁלּוֹ.
כְּשֶׁאָדָם נֹהַג כְּהוֹגֵן -  בְּמִדּוֹת טוֹבוֹת, וְעַפִּ"י הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת שֶׂה' נָתַן לְעַם יִשְׂרָאֵל – אָז הַקְּדֻשָּׁה הַזֹּאת, הַטּוֹב הַזֶּה, מִתְגַּלֶּה בּוֹ. אֲבָל אֲפִלּוּ כְּשֶׁלְּצַעֲרֵנוּ לֹא כָּךְ – הַקְּדֻשָּׁה קַיֶּמֶת בְּעֹמֶק הַלֵּב שֶׁלּוֹ. וְלָכֵן תָּמִיד יֵשׁ לוֹ גַם סִכּוּי לְהִתְעוֹרֵר, מִתּוֹךְ מָה שֶׁיֵּשׁ בְּעֹמֶק הַלֵּב שֶׁלּוֹ – וְלַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה. לִהְיוֹת טוֹב לֹא רַק בַּלֵּב – אוֹמֵר אֶלָּא גַּם בְּאֹפֶן גָּלוּי.

וּמִזֶּה בָּאָה אַהֲבַת יִשְׂרָאֵל – גַּם לְכָל עַם יִשְׂרָאֵל בְּיַחַד וְגַם לְכָל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל. וְיָכֹל לִהְיוֹת מִישֶׁהוּ מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁמַּמָּשׁ לֹא מְקַבְּלִים בְּשׁוּם אֹפֶן אֶת מַעֲשָׂיו הֲלֹא-טוֹבִים, אֲבָל יֵשׁ בְּתוֹכוֹ טוֹב נִסְתָּר.
זֶה לֹא שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהִתְוַכֵּחַ, וְגַם לְהוֹכִיחַ מִי שֶׁאֵינוֹ מִתְנַהֵג כְּרָאוּי; אֲבָל לִזְכֹּר שֶׁמְּדֻבָּר בְּאָדָם מִיִּשְׂרָאֵל, לְהַאֲמִין בַּטּוֹב שֶׁיֵּשׁ בְּתוֹכוֹ, לֶאֱהֹב אֵת הַטּוֹב הַזֶּה. לָדַעַת גַּם שֶׁיְּכוֹלוֹת לִהְיוֹת מֵחֲלוּקוֹת "לְשֵׁם שָׁמַיִם", מִתְכַּוְּנִים לְטוֹבָה וּלְכָל אֶחָד יֵשׁ דֵּעָה אַחֶרֶת מָה טוֹב. וַעֲדַיִן זֶה לֹא עוֹשֶׂה אֶת מִי שֶׁחוֹשֵׁב אַחֶרֶת לְ"רָשָׁע"" דַּוְקָא.

וּכְמוֹ שֶׁמִּסְתַּכְּלִים עַל כָּל עַם יִשְׂרָאֵל בְּתוֹר בְּרִיאָה אַחַת שֶׁל ה', שֶׁיֵּשׁ בָּהּ קְדֻשָּׁה, כָּךְ ה' עָשָׂה אֶת הָעָם הַזֶּה –
כָּךְ גַּם אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, הִיא אֶרֶץ קְדוֹשָׁה, יֵשׁ בָּהּ קְדֻשָּׁה מְיֻחֶדֶת, כֻּלָּהּ כְּאֶחָד. כָּךְ ה' בָּרָא אוֹתָהּ, אֶרֶץ הַקֹּדֶשׁ. גַּם אִם מִבַּחוּץ נִדְמֶה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ אוֹתָן דְּבָרִים כְּמוֹ בְּחוּץ-לָאָרֶץ, אֲדָמָה, עֵצִים, פְּרָחִים...
וּכְמוֹ שֶׁאֲנַחנוּ לֹא מִתְיַאֲשִׁים וְלא מְוַתְּרִים עַל אַף אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל, כִּי הוּא חֵלֶק מֵעַם יִשְׂרָאֵל -
כָּךְ אֲנַחְנוּ לֹא מְוַתְּרִים וְלֹא מִתְיָאֲשִׁים – וְאֵין לָנוּ בִּכְלָל "רְשׁוּת" לְוַתֵּר – עַל אַף חֵלֶק מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁכֻּלָּהּ אֶרֶץ ה', אֶרֶץ קְדוֹשָׁה. אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נִקְרֵאת "אֶרֶץ הַחַיִּים". חַיִּים זֶה דָּבָר שָׁלֵם. אֵין "חֲצִי חַיִּים".. כָּךְ גַּם כֻּלָּהּ דָּבָר אֶחָד וְאִי אֶפְשָׁר "לַחֲתֹך" אוֹתָהּ חֲלִילָה. וַאֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים אֶת אַרְצֵנוּ, אֶרֶץ הַקֹּדֶשׁ, אֶרֶץ ה'. הָאָרֶץ שֶׁבָּהּ דַּוְקָא מַתְאִים לִרְאוֹת שֶׁעַם יִשְׂרָאֵל הוּא עַם אֶחָד. דַּוְקָא בָּאֲוִיר שֶׁלָּהּ מַתְאִים יוֹתֵר שֶׁיִּתְגַּלֶּה הַטּוֹב שֶׁבְּעַם יִשְׂרָאֵל, תִּתְפַּתֵּחַ הַתּוֹרָה וְהַלִּמּוּד שֶׁלָּהּ. "אֲוִירָא דְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל (הָאֲוִיר שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל) – מַחְכִּים"

וְכָךְ גַּם הַתּוֹרָה. חֲכָמֵינוּ אוֹמְרִים עַל הַפָּסוּק, "תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ" – "כְּשֶׁהִיא תְּמִימָה, הִיא מִשִּׁיבַת נָפֶשׁ".
כְּשֶׁמִּסְתַּכְּלִים עַל כָּל הַתּוֹרָה כְּדִבּוּר אֶחָד שֶׁל ה', שָׁלֵם, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֲלָקִים שׁוֹנִים שֶׁמְּגַלִּים כֻּלָּם בְּיַחַד אֶת טּוּבוֹ שֶׁל ה' – אָז הַתּוֹרָה הִיא "מְשִׁיבַת נֶפֶשׁ", מְשַׂמַּחַת. רוֹאִים בְּכָל פְּרָט חֵלֶק אֶחָד, גָּוֶן אֶחָד, מִתּוֹךְ כָּל הַשָּׁלֵם. לֹא "חוֹתְכִים" וְלֹא "בּוֹרְרִים" כְּאִלּוּ כָּל מִצְוָה לְחוּד.. זֶה יוֹתֵר מוֹצֵא חֵן וְזֶה פָּחוֹת... חָס וְשָׁלוֹם. הַתּוֹרָה בָּאָה מֵה' אֵלֵינוּ. כֻּלָּהּ. וְגַם תּוֹרָה שֶׁבְּעַל-פֶּה, מָה שֶׁעָבַר מִדּוֹר לְדוֹר וּמָה שֶׁחֲכָמִים חִדְּשׁוּ לְפִי הַכְּלָלִים שֶׁל הַתּוֹרָה, לְפִי הַכֹּחַ שֶׁה' נָתַן לָהֶם בְּתוֹר חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל, הַכֹּל חֵלֶק מֵהַתּוֹרָה. וַאֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים אֶת כָּל הַתּוֹרָה, וְכָל חֵלֶק מִמֶּנָּה. "הֵם חַיֵּינוּ" – כָּךְ מַתְאִים לָנוּ לִחְיוֹת. לְפִי הַתּוֹרָה מִתְגַּלֶּה הָאֹפִי הַמְּיֻחָד שֶׁל עַם יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁה' עָשָׂה אוֹתוֹ.
אֱמוּנָה בִּקְדֻשַׁת עַם יִשְׂרָאֵל הָאֶחָד, אַרְצוֹ הָאַחַת, וְתוֹרָתוֹ הָאַחַת. בְּיַחַד.

וְהַכֹּל – מִתּוֹךְ אֱמוּנָה בַּה', "אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים וְנָתַן לָנוּ אֶת תּוֹרָתוֹ", כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים בְּבִרְכַת-הַתּוֹרָה. מִתּוֹךְ שֶׁבָּחַר בְּנוֹ לִהְיוֹת הָעָם שֶׁלּוֹ, כְּלוֹמַר: עָשָׂה אוֹתָנוּ עַם מְיֻחָד, עִם לֵב מְיֻחָד, אֹפִי מְיֻחָד – נָתַן לָנוּ אֶת הַתּוֹרָה שֶמוֹרָה לָנוּ אֵיךְ לְגַלּוֹת אֶת הָאֹפִי הַמְּיֻחָד הַזֶּה בַּחַיִּים שֶׁלָּנוּ. בִּפְנִים – הַתּוֹרָה וַאֲנַחְנוּ זֶה מַמָּשׁ אוֹתוֹ דָּבָר. זֶה הָאֹפִי שֶׁלָּנוּ, הַנְּשָׁמָה שֶׁלָּנוּ, מֵה' שֶׁמֵּחַיֶּה אוֹתָנוּ.

וְלָכֵן אֲנַחְנוּ גַּם צְרִיכִים לָשִׂים לֵב לִהְיוֹת בַּעֲלֵי מִדּוֹת טוֹבוֹת. תְּכוּנוֹת טוֹבוֹת – "יִשְׂרָאֵל רַחֲמָנִים, בַּיְשָׁנִים, גּוֹמְלֵי חַסָדִים", כְּמוֹ שֶׁמַּתְאִים לָנוּ, כְּמוֹ שֶׁמַּתְאִים לַלֵּב הַטּוֹב שֶׁה' נָתַן בְּתוֹכֵנוּ.
מִדּוֹת טוֹבוֹת בַּלֵּב שֶׁלָּנוּ, הִתְנַהֲגוּת טוֹבָה – וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, קִיּוּם מִצְווֹת ה'. בֵּין אָדָם לְמָקוֹם – לַה' – וּבֵין אָדָם לַחֲבֵרוֹ. הַכֹּל בְּיַחַד זֶה אֲנַחְנוּ.

וֶאֱמוּנָה גְּדוֹלָה גַּם בְּהַנְהָגַת ה', אֶת כְּלַל הָעָם כֻּלּוֹ וְאֶת כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִמֶּנּוּ.
וּמִזֶּה בָּאָה הָאֱמוּנָה בְּכָךְ שֶׁזֶּה שֶׁעַם יִשְׂרָאֵל חוֹזֵר לָאָרֶץ בַּדּוֹרוֹת הָאַחֲרוֹנִים – אַחֲרֵי 2000 שְׁנוֹת גָּלוּת – זוֹ הַשְׁגָּחָה מֻפְלָאָה מָה'. "הַחְלָטָה" שֶׁל ה' עַל סִיּוּם הַגָּלוּת.
וּמִתּוֹךְ כָּךְ – הַשִּׂמְחָה הָעֲצוּמָה בְּ"שִׁיבַת צִיּוֹן", בַּחֲזָרָה שֶׁל עַם ה' הַקָּדוֹשׁ, לְאַרְצוֹ הַקְּדוֹשָׁה, שֶׁבָּהּ גַּם תִּפְרַח וְתִתְקַיֵּם וּתְּשַׂמַּח הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה שֶׁה' נָתַן לוֹ – וְשֶׁדַּוְקָא כָּאן הוּא הַמָּקוֹם הַמַּתְאִים לְלִמּוּדָהּ וּלְקִיּוּמָהּ בֶּאֱמֶת.

וְלָכֵן, הָיָה הָרַב צְבִי יְהוּדָה זַצַ"ל שָׂמֵחַ בְּשִׂמְחָה עֲצוּמָה בְּ"יוֹם הָעַצְמָאוּת". הַיּוֹם שֶׁבּוֹ חֲזָרָה שְׁלִיטַתֵּנוּ עַל אַרְצֵנוּ. הַהִתְחַבְּרוּת מֵחָדָשׁ שֶׁל קְדֻשַׁת עַם יִשְׂרָאֵל, עִם קְדֻשַׁת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, עַ"י כָּךְ שֶׁאֲנַחְנוּ שׁוֹלְטִים בְּאַרְצֵנוּ, לֹא הַגּוֹיִים. הַתְחָלָה שֶׁל גְּאֻלַּת עַם יִשְׂרָאֵל, וְאוּלַי יוֹתֵר מֵ"הַתְחָלָה" בִּלְבַד.
ואעפ"י שֶׁעֲדַיִן יֵשׁ הַרְבֵּה מָה לְשַׁפֵּר, גַּם בִּשְׁלִיטָה עַל כָּל הָאֶרֶץ וְלֹא רַק עַל חֶלְקָהּ, גַּם בְּחַיִּים עַפִּ"י הַתּוֹרָה בְּתוֹכָהּ, כְּמוֹ שֶׁמַּתְאִים לָנוּ, גַּם בְּקִבּוּץ כָּל עַם יִשְׂרָאֵל לָאָרֶץ; אֲבָל בְּכָל זֹאת, זֶה כְּבָר הִתְחִיל, בּ"ה. וְכַמָּה שֶׁיּוֹתֵר מַאֲמִינִים בַּטּוֹב שֶׂה' עוֹשֶׂה, בְּכָךְ שֶׁהוּא מַחֲזִיר אֶת עַם יִשְׂרָאֵל וְאֶת הַקְּדֻשָּׁה לָאָרֶץ, וּשְׂמֵחִים בּוֹ, וּמַאֲמִינִים בַּטּוֹב שֶׁיֵּשׁ בְּעַם יִשְׂרָאֵל וּבְאַרְצוֹ, וּמִשְׁתַּדְּלִים לְקָרֵב לַתּוֹרָה – כָּךְ גַּם רוֹאִים יוֹתֵר כַּמָּה שֶׁה' עוֹזֵר. "בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן – הָיִינוּ כְּחוֹלְמִים".

וְלָכֵן, גַּם הַמִּלְחָמוֹת שֶׁלָּנוּ – לִכְבֹּשׁ אֶת הָאָרֶץ וּלְהָגֵן עָלֶיהָ – הֵן מִלְחֲמוֹת מִצְוָה. כָּל זְמַן שֶׁעֲדַיִן צְרִיכִים לְכָךְ. וּכְלֵי הַנֶּשֶׁק שֶׁלָּנוּ, שֶׁלֹּא מְשַׁמְּשִׁים סְתָם לְ"אַכְזָרִיּוּת" חֲלִילָה, כְּמוֹ אֵצֶל חֵלֶק מֵהַגּוֹיִים, אֶלָּא לְחִזּוּק הִשְׁלִיטָה בָּאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה וּלְהָגֵן עַל עַם ה' – הֵם "מַכְשִׁירֵי מִצְוָה". אִתָּם מְקַיְּמִים אֶת הַמִּצְווֹת הַגְּדוֹלוֹת שֶׁל כִּבּוּשׁ הָאָרֶץ, הֲגַנָּתָהּ, הֲגַנַּת עַם יִשְׂרָאֵל.
וְכָךְ גַּם בַּחַקְלָאוּת שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְגַם בְּכָל דָּבָר שֶׁמְּחַזֵּק וּמְשַׁכְלֵל אֶת יְשִׁיבָתֵנוּ בָּאָרֶץ – בַּתַּעֲשִׂיָּה, בַּמַּדָּע וְכו' – הַכֹּל חֵלֶק מִיִּשּׁוּב הָאָרֶץ, שֶׁעַם יִשְׂרָאֵל יוּכַל לִחְיוֹת חָזָק וּבָרִיא בְּאַרְצוֹ. וְלִחְיוֹת לְפִי הָאֹפִי הַצַּדִּיק שֶׁלּוֹ.

וְהַגְדָּלַת לִמּוּד הַתּוֹרָה בָּאָרֶץ, בָּרֹאשׁ. מִמֶּנּוּ לוֹקְחִים אֶת כָּל הַכִּוּוּן וְהַכֹּחַ לִגְאֻלָּתוֹ שֶׁל עַם יִשְׂרָאֵל וּלְהַדְרָכָתוֹ לְפִי רְצוֹן ה', שֶׁגּוֹאֵל אֵת הָעָם שֶׁלּוֹ בְּאַהֲבָה רַבָּה, לְעֵינֵי כָּל הַגּוֹיִים. וְגַם הֵם עֲתִידִים לִלְמֹד מֵעַם יִשְׂרָאֵל. כָּךְ גְּאֻלַּת עַם יִשְׂרָאֵל, תַּשְׁפִּיעַ עַל כָּל הָעוֹלָם, לִהְיוֹת טוֹבִים יוֹתֵר, מַתְאִימִים יוֹתֵר לִרְצוֹן ה'. וְעַם יִשְׂרָאֵל בְּתוֹכָם – כְּמוֹ לֵב בַּגּוּף.

"שְׁנֵי הָאַלֶפִ'ים", הָיָה אוֹמֵר הָרַב צְבִי יְהוּדָה הַכֹּהֵן קוּק זַצַ"ל: אֱמוּנָה וְאָהֲבָה. גַּם בְּיַחַס לַה', גַּם בְּיַחַס לְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ, לִקְדוּשָׁתוֹ, וּלְכָל אָדָם מִמֶּנּוּ; גַּם בְּיַחַס לַתּוֹרָה כֻּלָּהּ וּלְכָל אוֹת וּמִצְוָה מִמֶּנָּה; גַּם בְּיַחַס לְאֶרֶץ כֻּלָּהּ וּלְכָל רֶגֶב וְחֵלֶק מִמֶּנָּה.
"וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל – גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ"